כאשר אריאל שרון הכריז לראשונה על תוכנית ההתנתקות, הוא הצדיק אותה, בין השאר, בכך שהיא תשפר את מצבה הכלכלי של ישראל. בנאום שנשא בכנס הרצליה בדצמבר 2003, הבטיח שרון כי ההתנתקות לא רק תפחית את הטרור ותעניק לאזרחי ישראל את "מרב הביטחון", אלא גם תוביל "לשיפור רמת החיים ולחיזוק הכלכלה בישראל". שרון עסק כל חייו במלחמה, וגם תוכנית ההתנתקות לא נועדה להביא שלום. אדרבה, כל מהותה ביטאה השלמה ישראלית עם היעדרו של פרטנר לשלום בצד השני, וחתירה להיפרדות ולהצבת גדר בינינו ובין קן הצרעות העזתי, בלי הסכם שלום ובלי מלחמה. אנחנו לדרכנו והפלסטינים לדרכם.
מעזה, למדנו על בשרנו, אי אפשר להתנתק. אי אפשר פשוט להעמיד קיר, או רצועת ביטחון, בינינו ובין אויבינו. המשמעות היא שאת המלחמה הזאת, שלא התחילה בשבעה באוקטובר אלא מאה שנים ויותר לפני כך, נצטרך להמשיך לנהל וגם לממן במשך שנים רבות. לא משנה כמה נרצה בכך, לא קיים באופק פתרון אחד ויחיד, זבנג וגמרנו, "סוף הסכסוך". לא קיים צעד כלשהו, מדיני או צבאי, שיביא בעתיד הנראה לעין פתרון קבוע לעימות המדמם; לא התנתקות, לא הסכם מדיני, וגם לא מלחמה אחת גדולה שתסיים את הסיפור. נצטרך להמשיך להתמודד עם "צורכי ביטחון" תמידיים, ולהחזיק צבא גדול ומצויד דרך קבע. לא נוכל להניח את הסכסוך בצד כדי להתרכז בכלכלה, ולא לצמצם את ההשקעה בביטחון כדי להשקיע יותר בשירותים האזרחיים.
לרבע את המעגל
הדברים הללו באים לידי ביטוי גם בסוגיה עכשווית שעומדת על שולחן הממשלה: תקציב 2024. אם אנחנו מבינים שהוצאות הביטחון של ישראל ייאלצו לגדול משמעותית בשנים הקרובות, המשמעות היא שנצטרך לוותר על משהו אחר. עוגת התקציב מוגבלת, ואין ארוחות חינם.
אין בתקציב המדינה עשרים מיליארד שקלים שאפשר לקצץ בלי מאבקים ועימותים. ה"שומנים" של האחד הם הבשר של קבוצה אחרת, והיא תסרב להיפרד ממנו
מול כל זאת מסרב שר האוצר בצלאל סמוטריץ' לעסוק בשאלת סדרי העדיפויות הנדרשים בתקציב. באותו אירוע שבו דיבר נתניהו על הגדלת תקציב הביטחון, אמר סמוטריץ': "אנחנו עומדים בצומת דרכים שבו נידרש לקבל החלטה אמיצה ביחס לתקציב 2024. האם להיכנס לשדה המוקשים הזה של סדרי העדיפויות ובהכרח להצית את אש המחלוקת, או למצוא דרך לדלג מעליו". שר האוצר סבור שאפשר "למצוא את הדרך להתייעל, להקטין הוצאות ולהגדיל הכנסות, אבל לעשות זאת במרחב הקונצנזוס".
במחילה מכבודו של השר, אלו דברים מופרכים. סדרי העדיפויות החדשים כבר נקבעו בשבעה באוקטובר, ובשבוע שעבר ראש הממשלה אף נקב במספרים: עשרים מיליארד שקלים בשנה. כדי להבין את סדר הגודל שעליו אנחנו מדברים, נציין שתקציב הביטחון לשנת 2023 כולה עמד על 64 מיליארד שקלים, עוד לפני המלחמה הנוכחית שעלותה המוערכת היא כ־200 מיליארד שקלים. 20 מיליארד שקלים נוספים בשנה הם הגדלה של תקציב הביטחון ב־30 אחוזים. יש למישהו ספק שהכסף הזה יבוא על חשבון תקציבים אחרים? אין דרך לרבע את המעגל: הוספת סכום כזה לתקציב באופן קבוע משמעה שהממשלה תוכל להשקיע פחות בתחומים אחרים – במערכת החינוך, בשירותי הבריאות, בתקציבי רווחה, בפיתוח תשתיות ובסלילת כבישים, או בהטבות, הנחות וסבסודים שונים. על משהו נצטרך לוותר, וכנראה על יותר ממשהו אחד.
שר האוצר מסרב להכיר בכך שההחלטה – ההכרחית כמובן – לצאת למלחמה איננה עניינו של משרד הביטחון בלבד כביכול, אלא בעלת השפעה עמוקה על תקציבי שאר המשרדים. עם כל הרצון הטוב, אין בתקציב המדינה "שומנים" של עשרים מיליארד שקלים שאפשר להביא באמצעות "התייעלות" גרידא. ליתר דיוק, אין עשרים מיליארד שקלים שאפשר לקצץ בלי מאבקים ועימותים. ה"שומנים" של האחד הם הבשר של קבוצה אחרת, והיא תסרב להיפרד ממנו. ומבחינה זו, לא משנה אם אלה תקציבי הישיבות החרדיות, או עובדים מיותרים במשרדי הממשלה. קיצוץ אחד יקומם את השותפים הקואליציוניים הוותיקים, קיצוץ אחר יכעיס את ההסתדרות, וביטול של הטבות מס ירגיז את מעמד הביניים ואת האנשים העובדים שנהנים מהן. אין בנמצא אפשרות של קיצוץ מסיבי, בסדר הגודל הנדרש כעת, שגם שומר על הקונצנזוס כשאיפתו של יו"ר הציונות הדתית. ועם כל הכבוד, ממשלה נבחרת כדי להגדיר סדרי עדיפויות, ומי שאמונים על המלאכה הזו הם משרד האוצר והעומד בראשו. מהאחריות הזאת, שסמוטריץ' התעקש כל כך לקבל, הוא לא יוכל להתחמק.
מקצבאות לעבודה
ככלל, יש שלושה סוגי קיצוצים שאפשר לבצע: כאלה שעלולים לפגוע באזרחי ישראל וברמת השירותים שהם מקבלים – כמו קיצוץ בתקציב הביטחון, במערכת הבריאות או בתקציבי פיתוח לתשתיות עתידיות, שאת חסרונם נרגיש בעוד כמה שנים. זה לא שבמערכות הללו אין שומנים; מספיק להסתכל על הפנסיות הנדיבות של מערכת הביטחון כדי להבין שכאלה ישנם בהחלט, ובהיקפים גדולים. אלא שבפועל, מערכות כאלה מעדיפות לקצץ בבשר לפני שהן מקצצות בשומן, ומי שנפגעים בסוף הם האזרחים.
קיצוצים מסוג שני הם כאלה שלא יפגעו ברמת השירותים לאזרח, אבל כן יפגעו בקבוצות שנהנות מהתקציבים. בקבוצה הזו אפשר לכלול התייעלות בחברות הממשלתיות ובמשרדי הממשלה, או מימון תחומים שהם נחמדים אבל לא הכרחיים כמו תרבות ואומנות. שם אפשר לקצץ, אבל צריך להיות מוכן למאבק. אף אחד לא אוהב שמקצצים לו תקציבים, ויש אנשים שנשענים על התקציבים הללו ומוכנים להשקיע זמן ומשאבים רבים כדי לשמור עליהם.
וישנם תקציבים שאם מקצצים בהם אפשר אפילו להביא לשיפור ולקפיצת מדרגה בכלכלה הישראלית. ב־2003, כשאריאל שרון סיים את מבצע חומת מגן והחל לחשוב על תוכנית ההתנתקות, הממשלה בראשותו הובילה שינויים גדולים ועמוקים במערכת הרווחה בישראל. הקיצוץ המוכר והמפורסם נעשה אז בקצבאות הילדים, שהיו גבוהות באופן שהכביד על תקציב המדינה ויצר מערכת תמריצים שעודדה הבאת ילדים בלי צורך לעבוד כדי לפרנס אותם.
הקצבה לילד הראשון עמדה אז על 171 שקלים לחודש, אבל הקצבה על הילד החמישי ואילך טיפסה עד 856 שקלים. כך, משפחה עם שישה ילדים קיבלה כ־3,100 שקלים בחודש, ובעבור עשרה ילדים ניתנו כ־6,500 שקלים בחודש. שכר המינימום באותו זמן עמד על 3,335 שקלים. כלומר, במשפחות ברוכות ילדים, קצבת הילדים הייתה שקולה להכנסה ממשכורת. הסכומים הללו, לצד קצבאות רווחה נוספות כמו דמי אבטלה והבטחת הכנסה, וכן, גם תקציבים לאברכים ולישיבות – גרמו למגזרים שלמים להישען על תקציבים ממשלתיים לפרנסתם בלי שיצטרכו לצאת לעבוד. זה קרה באוכלוסייה החרדית, אבל גם באוכלוסייה הבדואית מרובת הילדים. שיעור התעסוקה בקרב גברים חרדים ירד בהדרגה, והאתוס של "חברת הלומדים", שמקדשת את לימוד התורה כעיסוק בלעדי, הלך והתחזק.
הקיצוץ הדרמטי שנעשה בקצבאות בכלל ובקצבאות הילדים בפרט, הניע תהליך של כניסה אל שוק העבודה. בעקבות הירידה בהכנסה המשפחתית שהגיעה מהממשלה, החל תהליך של הגדלת ההכנסה ממקורות אחרים, כלומר מעבודה. החברה החרדית התמודדה עם השינוי בדרכה. גברים חרדים לא יצאו בהמוניהם לעבודה, אבל שיעור התעסוקה בקרבם עלה בהדרגה. נשים חרדיות, לעומת זאת, ביצעו שינוי דרמטי: שיעור התעסוקה אצלן עלה עד לשיעורו אצל נשים לא־חרדיות. הן החלו ללמוד מקצועות מכניסים יותר, להרוויח שכר גבוה יותר, ואפילו מספר הילדים הממוצע לאישה ירד מעט.
כמובן, את השינוי לא חולל צעד יחיד. באותו זמן קוצצו גם קצבאות רבות אחרות, והסביבה הכלכלית כולה החלה להשתנות. הממשלה החלה להוביל מדיניות שמתמקדת בהעברת אוכלוסיות מהישענות על קצבאות ליציאה לעבודה, כולל התניית דמי אבטלה בהשתתפות בתוכניות השמה, וכן הנהגת "מס הכנסה שלילי" שנותן מענק למי שעובד בשכר נמוך. ישראלים רבים, לא רק חרדים, יצאו אז לעבוד, ולאורך השנים הגדילו את הכנסתם. שיעור התעסוקה הכללי במשק עלה, ושיעור האבטלה ירד. העובדים הנוספים שהצטרפו לשוק העבודה לא לקחו עבודות מאנשים אחרים, שכן הצמיחה הכלכלית יצרה עבודות חדשות, ולהפך.
בידיים שלנו
ומ־2003 לשלהי 2023: גם היום מדינת ישראל עומדת בצומת דרכים כלכלי, שמלווה את ההכרעות הצבאיות והמדיניות המורכבות. אם נכפה עלינו לשנות את סדרי העדיפויות, אנו יכולים לבחור בנתיב שיגדיל את החוב הציבורי כדי להימנע מקיצוצים כואבים, אבל אפשר ורצוי לחולל שינויים שלא רק יסייעו לכסות על החוב אלא יוכלו אפילו לחזק את יסודות הכלכלה לשנים קדימה.
גם האוכלוסייה החרדית נמצאת עכשיו בצומת היסטורי. נדמה שהיסודות הציוניים והלאומיים שם הולכים ומתחזקים. חרדים מתגייסים לטובת הלחימה, הן כפשוטו, בלבישת מדים, והן בהתגייסות אזרחית בהתנדבות ותרומות למאמץ המלחמתי. בקיאים בחברה החרדית מדברים על תהליכי עומק שמתרחשים שם בעשור האחרון, שכעת אנחנו רואים את הבשלתם. 15 השנים האחרונות הביאו איתם יותר השכלה ותעסוקה, בעיקר אצל הנשים החרדיות אבל לא רק אצלן. יותר ויותר חרדים נחשפים לחברה הישראלית ולעולם המודרני. זה התחיל ברכישת השכלה במסלולים מותאמים ובהכשרות מקצועיות, והמשיך בהסכמה שבשתיקה לעבוד מחוץ למגזר. מהפכת הדיגיטל לא פסחה על הציבור הזה, ומגפת הקורונה הגדילה את החשיפה לאינטרנט שהפך להיות כלי שימושי גם בקהילה החרדית.
השנה האחרונה, עם המחאה העצומה שהתמקדה בחלקה בציבור החרדי, הביאה להרהורים פנימיים על תפקיד המגזר שהפך לחלק לא מבוטל מהחברה הישראלית, והמלחמה העמיקה עוד את ההרהורים הללו. ככל שחרדים רבים יותר מעורבים ובקיאים בחברה הישראלית, מושקעים רגשית בגורלה ומחזיקים בתפיסות ניציות בנוגע לסכסוך עם הפלסטינים, קשה יותר להצדיק את ההתבדלות שלהם. במלחמה הזו נראו מחזות שגם שלושים שנים של פסיקות בג"ץ ואינספור תוכניות לגיוס חרדים לא הצליחו ליצור: חרדים מהמיינסטרים התגייסו לצה"ל בהליך מזורז במסגרת מה שמכונה "שלב ב'", ועברו הכשרה שבסופה הפכו למשרתים פעילים במערך המילואים. המהלך הזה עבר בשתיקה יחסית מצד ההנהגה והתקשורת החרדית.
בגיל 30 ומעלה, רוב החרדים הם דור אבוד. הם נתקעו במערכת תמריצים פנימית וחיצונית שחייבה אותם להישאר בישיבה כדי להיות חלק מהקהילה, וגם פרנסה אותם כדי להישאר במקום הזה. אבל הצעירים יותר יכולים לחולל שינוי. הדבר תלוי בנחישותה של הממשלה להתיר מצד אחד את הקשר הגורדי בין שירות בצבא ליכולת לצאת לעבודה, ומצד שני לתגמל לימודי ליבה, השכלה אקדמית והכשרה מקצועית, וגם לפתור סוגיות הקשורות להשמת עובדים חרדים. לעומת זאת, אם נחזק את המוסדות שמעדיפים להשאיר את האוכלוסייה הזו סגורה ומסוגרת ומורחקת מהחברה הישראלית וממעורבות כלכלית – נחמיץ הזדמנות חשובה.
אם הממשלה תשכיל להשתמש במשבר הנוכחי כדי לחזק את כלכלת ישראל ולקצץ במקומות שפוגעים בפועל בצמיחה, אחרי המלחמה נוכל לראות לא רק חזרה לתוואי הצמיחה ופיצוי על הוצאות הממשלה, אלא אפילו קפיצת מדרגה קדימה. משבר גדול עשוי להיות גם הזדמנות גדולה, אם רק יודעים לנצל אותו בתבונה.
