הנה הפתח של הפיר: הגירעון הצפוי בתקציב 2024 זינק מ־15 ל־111 מיליארד שקל, על פי התחזית המעודכנת שבה דנה השבוע ועדת הכספים. החוק מתיר לממשלה להיכנס לגירעון של לא יותר משני אחוזים ורבע מהתוצר המקומי, אבל לפי מצב העניינים כרגע היא תסיים את השנה הבאה עם גירעון של כמעט 6%. כדי לעמוד בהוראות החוק (שקבעה לעצמה) היא צריכה לסגור פער של יותר מ־67 מיליארד שקלים. אני יודע, הפסקה הזאת נשמעת לרבים כמו טקסט גנרי על כלכלה שגורם לרובנו לברוח למשהו מעניין יותר, אבל זאת מנהרה חשוכה וננסה קצת לבאר אותה.
נתחיל עם "הגירעון". זוכרים שאת השנה שעברה סיימנו עם חגיגות על "עודפי תקציב" של 10 מיליארד שקלים? ובכן, במקביל תפח גם החוב הלאומי ליותר מטריליון שקל. איך זה ייתכן? התשובה היא שלמרות הבלבול הנפוץ – גירעון וחוב הם לא אותו דבר. בואו נניח לרגע שהמדינה היא משק בית. משפחה יכולה להתנהל עם חוב משכנתא עצום של מאות אלפי שקלים, שאותו מחזירים טיפין־טיפין עם ריביות ענק, ועדיין לחיות בצורה נורמלית ולנהל עובר־ושב רגיל של הכנסות והוצאות.
איך זה עובד בפועל? בתקציב 2024 נקבעה מסגרת הוצאה של 513 מיליארד שקל, ותחזית ההכנסות עמדה על 498 מיליארד, כלומר – תכננו מראש לסיים את השנה בגירעון של 15 מיליארד בהתנהלות השוטפת. בעקבות המלחמה ההוצאות יזנקו: חימושים, שכר והטבות למילואימניקים, שיקום עוטף עזה, מלונות למפונים, פיצוי לעסקים, ומה לא? התחזית המעודכנת מדברת על הוצאות של 561 מיליארד שקל. ההכנסות לעומת זאת דווקא צפויות להתכווץ לאזור 450 מיליארד. או בקיצור, הגירעון לשנת 2024, אם לא ייערכו שינויים, יגיע ל־111 מיליארד שקלים.
חשוב לזכור: כל הסכומים הללו תחת כוכבית. איש לא יכול לנבא אם המלחמה תתרחב או תצומצם ומתי בדיוק, ואם צפויות קטסטרופות אחרות. באוצר הציגו תרחישים של "התאוששות מהירה" או "התאוששות איטית", אבל הכול בגדר משוער.
בחזרה לבור, מאיפה הכסף לכסות את המינוס הקבוע בתקציב המדינה? משקיעים. המדינה מגייסת הלוואות בסכומי־עתק באמצעות איגרות־חוב ומשלמת עליהן בריבית בשנים שלאחר מכן, המקבילה של התשלום החודשי למשכנתא אם תרצו. בשנת 2024 תוכנן לשלם 63 מיליארד שקלים כהחזרי חובות וריביות, זוהי אחת ההוצאות הכי גדולות בתקציב.
אבל מדינות לא באמת מתנהלות כמו משק בית, והן לא מתעסקות בלסגור את החוב, אלא בלגלגל אותו הלאה משנה לשנה. כאמור, החוב הלאומי של ישראל חצה את רף טריליון השקלים, וזה עוד כלום. לארה"ב יש חוב של 33 טריליון דולר, וברוב הזמן זה לא נחשב לבעיה, אנחנו כמעט לא שומעים על זה. צריך לוודא רק שהחזרי־החוב לא יהפכו למפלצת שתאכל את שאר תקציב המדינה, כפי שהיה למשל בישראל של שנות ה־80. לשם כך נקבע בחוק שיש מגבלה: יעד הגירעון.
זכותה של ממשלה נבחרת לממש מדיניות, גם אם היא לא זאת שחביבה על פקידי האוצר. אבל יש לה אחריות להציג התנהלות כלכלית ראויה בזמן משבר
איך אנשים עדיין מלווים בשמחה כסף לארה"ב למרות החוב האימתני הזה? אלה פריווילגיות של המדינה עם התמ"ג הכי גבוה בעולם. כל עוד התוצר של ארה"ב גבוה כל כך, ושומר על קצב צמיחה משמעותי, המשקיעים סמוכים ובטוחים שלאמריקנים יהיה כסף להחזיר להם. מצב החוב האמיתי של מדינה נמדד ב"יחס חוב־תוצר" שלה, והוא זה שסוכנויות דירוג האשראי מביאות בחשבון. ולכן יעד הגירעון נקבע כאחוזים מהתוצר. במקרה של השנה הבאה עלינו לטובה: 2.25% מהתמ"ג הישראלי. אבל זאת רק התקרה, בפועל קיוו להגיע לפחות מזה. אותם 15 מיליארד שתוכננו להיות הגירעון במקור? הם רק 0.8 אחוזי תוצר.
להתעלם מהגירעון
עכשיו כשאנחנו קצת יותר מבינים באיזו מנהרה נמצאת הכלכלה הישראלית, אפשר לדבר על משמעות הידיעה שצוטטה לעיל. נכנסנו למלחמה במצב מקרו־כלכלי איתן: אינפלציה שדועכת מתחילת השנה ומתקרבת לטווח הרצוי, יחס חוב־תוצר שחזר במהירות מדהימה לממדים פנטסטיים, ואחרי שנתיים של צמיחה גבוהה מהרגיל בסימן התאוששות מלאה מהקורונה. קצב הצמיחה הצטמצם אבל ערב המלחמה התחזיות היו אמורות להתעדכן כלפי מעלה. ככה נראה משק ששומר רזרבות לעת צרה, והיא הגיעה.
בזמן משבר, בטח במלחמה הנוכחית, טבעי שתקרת הגירעון תיפרץ. ההוצאות עולות לסכומים שקשה מאוד לכסות באמצעות צמצום הוצאות (קיצוצים) או הגדלת הכנסות (העלאת מיסים), והנחה סבירה תהיה שמדובר במשבר חד־פעמי שלאחריו המשק יחזור במלוא הקיטור. ועדיין חשוב לזכור שהגדלת הוצאות הביטחון והריבית עומדות להישאר איתנו לאורך שנים ארוכות. זה בור, אך הממשלה הנוכחית ממשיכה לעשות קולות של מי שלא מתכוונת אפילו לנסות לכסות אותו.
ראשית, לפי כל התוכניות, הגדלת הוצאות הביטחון של ישראל עומדות להיות עניין קבוע, לא חד־פעמי. ובכלל, הצמרת הכלכלית־פוליטית של ישראל נמנעת עד כה מלהסביר לנו ולעולם אילו צעדים היא מתכוונת לנקוט כדי לצמצם את הגירעון הצפוי השנה ובשנים הבאות. לא סגירת משרדים מיותרים, לא ביטול הסבסוד על הדלק (2.2 מיליארד שקל בשנה), לא קיצוץ בשום תקציב משמעותי, וכל הצעה מהאוצר של העלאת מיסים משווקת מיד לתומכי "הציונות הדתית" עם הודעות כמו "פקידי האוצר מנותקים, סמוטריץ' בולם העלאת מיסים".
לפי דיווח ב"גלובס" השבוע מה שעומד מאחורי שלל הרמזים הללו הוא לא רק מחלוקת בשאלה אילו תקציבים נחוצים, או רצון לדחות את דיוני תקציב 2024 למועד רותח פחות, כפי שטען בעבר שר האוצר, אלא גלגול מחדש של רעיון "קופסאות התקציב". כלומר, להגיד בפירוש שאין כוונה לבצע שום שינוי בתקציב, ולנהל את הוצאות המלחמה בתיקייה נפרדת. זה יאפשר לממשלה לחמוק מהחלטות כואבות כמו קיצוצים או העלאות מיסים, או פגיעה באינטרסים קואליציוניים. או בקיצור, לבחור במדיניות שאהובה דווקא על האגף הסוציאליסטי: מימון צעדי הממשלה באמצעות העלאת הגירעון.
מחוץ לקופסה
זאת לא סתם קופסה, מדובר בתיבת פנדורה. היכונו לסופה של ויכוחי מקרו־כלכלה בשבועות הקרובים. בקרבת ראש הממשלה ושר האוצר ידגישו את החד־פעמיות של המשבר הנוכחי ואת האיתנות של המשק באופן כללי. אנו צפויים לשמוע טיעונים על כך שכניסה לגירעון היא בכלל לא דבר נורא כל כך, ושהאזהרות והקריאות לקצץ מגיעות מכלכלנים שמרנים, שהזהירו באופן דומה גם בקורונה אך נבואות הזעם שלהם התבדו. ובכלל, יטענו, אין נוסחה בדוקה לקבוע מהו גובה הגירעון "הנכון".
הטענות האלה נשענות על מסורת ארוכה של קריאות דווקא מהצד השמאלי של המפה לממן מטרות חברתיות באמצעות הגדלת הגירעון. אם מסתכלים בפשטות על מה שתיארנו עד כה, נראה שלמדינות, בניגוד למשקי בית, יש יכולת קסומה לייצר כסף יש מאין: כל עוד המשק צומח, אפשר ללוות סכומים גרנדיוזיים ולהמשיך כאילו כלום. מכאן מגיעה הטרמינולוגיה המוכרת של "אסור לקצץ, פשוט תשקיעו במנועי צמיחה".
בשנים האחרונות מתנהל דיבייט מעמיק בין בכירי המקרו־כלכלנים בעולם על ההשלכות של מדינה שפועלת במודע עם גירעון גבוה, בתנאי שהריבית עליו נמוכה מהצמיחה. אין זה המקום להיכנס אליו. אבל חשוב להדגיש שאפילו לפי מי שמצדדים ברעיון, הוא מתאים לכלכלות כמו ארה"ב, וממליצים להיזהר מלרוץ לאמץ את "הקונצנזוס הפיסקלי החדש" במשק של מדינה מהסוג שלנו. מתנגדיהם כמובן מסכימים וסבורים שמלכתחילה מדובר בהימור מסוכן על גובה הצמיחה.
הסכנה היא מה שמכונה "ספירלת חוב". מה יקרה אם נתפלל חזק־חזק ובשנים הבאות לא נחווה צמיחה מרשימה כמו בשנות היציאה מהקורונה? סוכנויות הדירוג והמשקיעים בעולם יגרמו לכך שתשלומי הריבית שלנו יעלו, והחזרי החוב יהפכו לנתח גדול יותר ויותר של תקציב המדינה, בתחרות עם תקציב הביטחון. כדי לגשר על זה ולא לפגוע בשירותים הקיימים, בטח בזמן מלחמה, המדינה רק תלווה עוד, מה שיעלה עוד יותר את הריבית, וחוזר חלילה. למעשה, זה עלול לקרות אפילו מוקדם יותר אם לא נאותת לעולם שפנינו להתנהלות שמרנית.
החוב הנמוך יחסית של ישראל כרגע הוא יתרון עצום שמאפשר לנו להיכנס למשבר גדול כמו המלחמה הנוכחית בצורה הרבה יותר רגועה. אבל מה אם האפשרות שיבוא משבר בתוך משבר? כולם יודעים שמלחמה של ממש עם חיזבאללה בתוך כמה חודשים היא אפשרות ממשית ביותר, ואולי תגרור פגיעה משמעותית יותר בעורף ובתעסוקה. כמה זמן היא תימשך? ומה אם המצב יתפתח למלחמה אזורית כוללת גם באיראן, תימן והשד יודע איפה עוד? לשמור על תקציב מרוסן זאת אחריות בסיסית מול האיומים האלה.
סיבה נוספת להימנע מהגדלת הגירעון בלי חשבון היא השימוש בכסף למטרות בזבזניות. קל להבין למה הרעיונות האלה, שעומדים מאחורי ה"קופסאות" למיניהן, קוסמים לפוליטיקאים. עומד היועץ הכלכלי ומסביר ש"אין בעיה לגייס כסף, אבל כדי שזה יישאר המצב חייבים לשדר אחריות ולהשתמש בו להשקעה בעתידנו". אבל הפוליטיקאי נוטה לשמוע רק את החלק הראשון ומשקיע את הכסף בפרויקט החביב על מצביעיו בטווח הקצר. משה כחלון, למשל, פרץ בכהונתו כשר האוצר את מסגרת התקציב ויצר גירעון מבני כדי לממן הטבות מס למשפחות.
חברת סטארט־אפ שגייסה כסף ממשקיעים חייבת להראות להם שהוא מושקע בתהליכים שיניבו הכנסות ורווח עתידיים, כדי שהם ירצו להמשיך להשקיע בה. אם היא תוציא את כל הכסף שהצטבר מההנפקה רק על פינוקים למשפחות העובדים, המנכ"ל בהחלט צפוי להיות יותר פופולרי, אבל המשקיעים יפסיקו להזרים אליה את כספם והיא תפשוט רגל. בשיח הפוליטי, לעומת זאת, קל לסובב את הציבור עם כל מיני דיבורים בלתי־מוגדרים על "השקעה באנשים" שהיא "מחולל הצמיחה החשוב ביותר שלנו".
ושוב, לא חייבים לזרום עם כל הצעה שיוצאת מאגף התקציבים. זכותה של ממשלה נבחרת לממש מדיניות, גם אם היא לא זאת שחביבה על פקידי האוצר. אבל יותר מכך, יש לממשלה אחריות להציג כלפי פנים וכלפי חוץ התנהלות כלכלית ראויה בזמן משבר. הניסיון לברוח מבשורה כואבת באמצעות התחמקות ותפילה נואשת שהפעם תהיה לנו מספיק צמיחה כדי להכיל את זה, מעורר תחושה שדווקא אין לנו על מי להישען.
מתפתח פה ז'אנר חדש של קפיטל־פופוליזם. אנשים שהיו הבטחה גדולה למימוש מדיניות ימין־כלכלי, שהבטיחו לצמצם ולייעל את המגזר הציבורי הענק שיש בישראל, ולשים קץ לפזרנות מוטת ארגוני העובדים, משתמשים בשפה של כלכלה ליברלית כדי להצדיק מדיניות פופוליסטית. רק לפני שנה חזינו במו עינינו כיצד ראש ממשלת בריטניה מתעלמת מאזהרות "הכלכלנים השמרנים", מסרבת לקצץ בזמן משבר כלכלי, ואף מורידה מיסים בטענה שזה ייצור הכנסות בעתיד, ומחרבת את כלכלת המדינה בתוך כמה שבועות. בצלאל סמוטריץ' שסומן כהבטחה לתומכי השוק החופשי, עלול לסיים כמו ליז טראס.
