מדינת ישראל מצויה באוברדראפט: סך ההוצאות שלה גדול בהרבה מהכנסותיה. להערכת משרד האוצר, כפי שפורסמה השבוע, הגירעון המתנפח על רקע הוצאות המלחמה והשלכותיה יגיע לכ־67 מיליארד שקל בשנת 2024. באוצר כבר שוקדים על תוכנית קיצוצים בתקציב, ביטול הטבות ופטורים והעלאות מיסים. אבל לפני שיוצאים בגזירות כאלו ואחרות על הציבור, ראוי לממש קודם פוטנציאל קיים של עשרות מיליארדי שקלים, שהמדינה לא ממש מתאמצת לקבל.
במה מדובר? דו"ח מבקר המדינה שפורסם לפני כשנתיים העלה כי המדינה איננה מממשת את זכויותיה מול מי שחייבים לה כסף, ואיננה תובעת סכומים רבים שמגיעים לה. יתרה מכך, משרדי הממשלה מוחקים מדי שנה חובות במיליארדי שקלים, לעיתים ללא בחינה מעמיקה דיה וללא קריטריונים ברורים. בחלק מהמקרים, המדינה אף איננה מסוגלת להעריך את היקף החוב. על פי הדו"חות הכספיים של מדינת ישראל בשנת 2020, סך החובות הללו עמד על כ־70 מיליארד שקל. הרוב בגין תשלומי מיסים שלא נגבו, אך כ־20 מיליארד הם חובות הכוללים תשלומי אגרות, זיכיונות, תביעות אזרחיות שהמדינה זכתה בהן, תשלומים לרשויות שונות ועוד.
מבקר המדינה מתניהו אנגלמן קבע אז שכמעט מחצית מהגופים הממשלתיים, הכוללים בעיקר משרדי ממשלה, כלל לא מיפו את זכויותיהם ואת אפשרויות הגבייה והאכיפה. במקרים רבים אין גם אומדן מדויק בנוגע לסכומי החוב, והם נעשים על פי הערכה בלבד. כך קורה שחובות רבים נמחקים בסופו של דבר, ומדינת ישראל פשוט מוותרת על החוב כלפיה. למשל כאשר החוב התיישן משום שאיש לא טרח לגבות אותו, או שבינתיים בעל החוב פשט רגל.
כשאזרח אחד משלם את חובו בזמן, ואחר מצליח להתחמק וחובו נמחק, ולא משום שהוא לא מסוגל לשלם – זוהי איפה ואיפה
מתברר שישנה ועדה מיוחדת בכל אחד ממשרדי הממשלה, המוסמכת למחוק חובות עד סכום מסוים. כך למשל, משנת 2017 ועד אמצע 2020 נמחקו בוועדות המשרדיות הללו כ־1.9 מיליארד שקל. בין השאר, משרד הכלכלה מחק חובות של 577 מיליון שקל, משרד הבינוי והשיכון מחק חובות של 300 מיליון שקל, ורשות מקרקעי ישראל מחקה כ־350 מיליון שקל.
כשמדובר בסכומים גדולים יותר, הסמכות ניתנת לוועדת המחיקות העליונה של החשב הכללי במשרד האוצר. מדו"ח המבקר עולה שבין השנים 2017־2020 הוועדה הזו מחקה כמעט 7 מיליארד שקל, ולמעשה כמעט את כל הבקשות שהועלו בה לדיון. בין השאר מדובר ב־1.65 מיליארד שקל שנמחקו לחברות שלא שילמו אגרה שנתית לרשם החברות; במשך שנים איש לא טרח לגבות מהן את החוב הזה, עד שחלה עליו התיישנות.
בין החברות שזכו למחיקת חוב האגרות שלהן, או היזמים והקבלנים שזכו לקרקעות נדיבות ולא שילמו את חובם למשרד השיכון ולרשות מקרקעי ישראל – היו גם כאלה שצברו במרוצת השנים רווחים בעשרות ואף מאות מיליוני שקלים, ולמרות זאת הצליחו להתחמק מתשלום לקופה הציבורית. אי אפשר שלא להזכיר את שלל המפלגות שקיבלו מימון בהלוואות, ושרבות מהן טרם החזירו את החובות שנערמו למאות מיליונים. בנוגע לחלקם, ספק גדול אם אי־פעם יושבו.
חשוב לציין שכבר במאי 2018 פרסם מבקר המדינה הקודם, יוסף שפירא, דו"ח דומה, ובו קבל על כך ש"משרדי ממשלה רבים לא בוחנים את רשימת החובות כפי שנדרש, ובנוסף, אין כל דרך לדעת מהו היקף החובות שאבדה האפשרות לגבות אותם". שלוש שנים לאחר מכן פורסמו כאמור ממצאים דומים. האם משהו השתנה מאז? לא ממש. על פי הדו"חות הכספיים של ממשלת ישראל משנת 2021, סך החובות הללו טיפס ל־79 מיליארד שקל (אחרי ניכוי חובות שגבייתם מוטלת בספק), ועלה ל־88 מיליארד שקל בשנת 2022 (חלק מהעלייה מוסבר באמצעות הסיוע שניתן בתקופת הקורונה).
למדינת ישראל יש יכולת ואף חובה לשמור על זכויותיה ולממש אותן. אלה לא רק אגרות או מיסים שלא שולמו; מדובר בהלוואות בסכומי עתק שלא הוחזרו, תמיכות כספיות שניתנו ולא הגיעו ליעדן או לא מומשו בהתאם לקריטריונים, תביעות פיצוי על נזקים לנכסי המדינה, הגנה ופיצוי על שימוש בקניין רוחני, אכיפת חוזים והסכמים ופיצוי כספי בגין הפרתם (בדיקת המבקר העלתה כי ב־41% ממשרדי הממשלה אין מנגנון מובנה לאיתור הפרות של הסכמים, ולא קיים נוהל עבודה מסודר בנושא), שמירה על ערכי טבע ותביעה כספית בגין פגיעה בהם ועוד.
יצאו בזול
כדי להבין את ההחמצה, הנה טעימה אחת מזכויות המדינה הבלתי ממומשות: הגשת תביעות אזרחיות יזומות בעקבות הליכים פליליים. במהלך מהומות מאי 2021, הפורעים הערבים פגעו ברכוש ציבורי, אבל לא רק. הנזקים בנפש וברכוש אילצו את המדינה לשלם לנפגעים פיצויים, הוצאות רפואיות הושתו על בתי החולים וקופות החולים ועוד. לצד ההליך הפלילי (שלא פעם התנהל גם הוא באופן לקוי על ידי הפרקליטות, אם בכלל), יש צורך בפעילות אכיפה אזרחית להשבת הכספים ששולמו מהקופה הציבורית. במיוחד מצד מי שהורשעו בהליך הפלילי. האם משהו נעשה בעניין?
מבקר המדינה כבר קבע כי בפרקליטות אין מנגנון אחיד וסדור לאיתור וזיהוי התיקים שהתקיימו בהם הליכים פליליים, ושיש בהם פוטנציאל אכיפה כלכלי. כך למשל, בשנת 2019 הוגשו בסך הכול תשע תביעות בלבד עקב הליכים פליליים, זאת אף שבאותה שנה הסתיימו הליכים ב־4,804 תיקים פליליים שנוהלו בפרקליטות, והורשעו 84% מהנאשמים.
הנה עוד נתון מעניין: בשנים 2018־2019 לא הוגשו תביעות אזרחיות להשבת כספי הפיצויים ששילמה המדינה לנפגעי הטרור, אף שבשנים אלו אושרו 374 נפגעים בגין 93 פעולות איבה. אגב, באותן שנים שילם המוסד לביטוח לאומי לאלפי נפגעי פעולות איבה תשלומים בסכום מצטבר של כמיליארד שקל.
מעבר למחדל ולתפקוד הלקוי, יש כאן גם עוולה של המדינה כלפי האזרחים. כאשר אזרח (או תאגיד) אחד משלם את חובו בזמן, ואחר מצליח להתחמק ובסופו של דבר חובו נמחק, ולא משום שהוא לא מסוגל לשלם – זוהי איפה ואיפה. אגב, הכוונה איננה לדרוש חלילה גבייה ואכיפה נוקשים כעת כלפי מילואימניקים, מפונים, נפגעי טרור או כאלו שניזוקו כלכלית בעקבות המלחמה. להפך, אם יש סיבה מוצדקת למחוק חובות (צעד שנעשה כאמור בסיטונות), אלו הנסיבות שצריכות להיכלל בקריטריונים.
המדינה תלויה במקורותיה התקציביים, וחלק ניכר ואינטגרלי מהכנסותיה מגיע מחייבים שונים. במיוחד בעידן הזה, צריך לממש אותו. לפני שמעלים לנו מיסים ומקצצים בשירותים לאזרח, דאגו לבנות מערך יעיל כדי לגבות את מיליארדי השקלים שחייבים לקופת המדינה.
