"עתידנו אינו תלוי במה יאמרו הגויים, אלא במה יעשו היהודים", אמר דוד בן־גוריון ב־1955, אולם למרבה הצער, האמירה המפורסמת הזו לא עמדה במלואה במבחן הזמן. לדברים שנשא בן־גוריון במסדר צה"ל ביום העצמאות השביעי של מדינת ישראל, הייתה משמעות ערכית עמוקה ומחייבת, ומכאן כוחה. 68 שנים מאוחר יותר, באחת השעות הדרמטיות ביותר בחייה של המדינה שהקים, נראה כי עתידה של ישראל תלוי בהחלט במה יגידו, ובעיקר יעשו, הגויים.
תשורת החימוש האמריקנית מתגלה כקיומית ביותר, שעה שישראל נדרשת למלחמה מרובת זירות. בניגוד לביקורת השגורה בפינו, לא מדובר בניסיון פתטי למצוא חן בעיני הבינלאומיים, אלא בצורך חיוני לשכנע את בעל המאה לממן את קרב חיינו. זה מטריד ולא נעים, אבל אפילו ילד מוכשר כמו סטארט־אפ ניישן המחונן והעצמאי שלנו, זקוק לכיס העמוק של אבא ואמא. ואתם הרי מכירים את המנטרה ההורית מהמאה הקודמת: "כל עוד אתה גר תחת קורת הגג שלנו, אתה תעשה מה שאנחנו אומרים".
אלא שלמטבע השחוק הזה יש גם צד שני: אפילו להורים הקשוחים ביותר יש סדקים מצפוניים שלא עומדים בלחץ של הילד, ולמתבגר שהוא אנחנו יש חתיכת טיעון שראוי להיזכר בו. בעשור השמיני לתקומתנו ראוי שנשנה את המשוואה ביחסינו מול העולם הנאור: לא עוד מה יאמרו הגויים, אלא מה נאמר אנחנו.
שיפור מערך ההסברה הישראלי הוא דבר חשוב ומועיל, אבל צריך להודות: מי שנחשף ולו חלקית למראות המזעזעים של שבעה באוקטובר ועדיין מפעיל את בלוטות הרחמים קודם כול לעבר עזה ותומכי הטרור במרחבי יהודה ושומרון – שום הסברה כבר לא תועיל מולו. טובי המוחות לא הצליחו לפענח את הנגיף האנטישמי, לא מצאו לו מזור ובוודאי שלא מיגרו אותו. גם אחרי מתקפת הטרור שחווינו, יותר מדי גורמים בעולם מעדיפים להכחיש את קיומו של הנגיף הקטלני מאשר להתחסן מפניו. כן, ראוי להזכיר תדיר את הזיקה היהודית לארץ ישראל; נכון גם להדגיש שוב ושוב את המובן מאליו – זכותנו להגנה עצמית. אולם, ההתפתלות המתמסכנת של ישראל מול העיוורון הבינלאומי דינה להפסיד בקרב מול אויב הסברתי שלא בוחל באמצעים שקריים. היתרון שלנו יכול להתממש רק אם נוותר על מגננה מצטדקת, ונעבור לתביעה חזיתית. ככלות הכול, יש לנו מילה או שתיים להפנות לא רק לאויב, אלא גם לידיד.
ההתפתלות המתמסכנת של ישראל דינה להפסיד בקרב ההסברתי. היתרון שלנו יכול להתממש אם נוותר על מגננה, ונעבור לתביעה חזיתית
בשעת התבגרות קריטית זו, ראוי להיגמל מטיעונים ילדותיים נוסח "אבל הוא התחיל", ולזעוק במקום זאת את האני מאשים שלנו. כן – אני, מדינת ישראל, מאשימה. אני מאשימה את כל מי שדרש ממני להכיל טפטופי טילים על אוכלוסייה אזרחית במשך עשורים. אני מאשימה את בני האור המערבי, שותפינו במאבק מול בני החושך הג'יהאדיסטי, שלא עודדו צעדים רדיקליים נגד חמאס וחבריו מיום שהתגלה פרויקט המנהרות. אני מאשימה את ידידינו הטובים ביותר בכך שהכירו, ועדיין מכירים, באונר"א בראשות חמאס כארגון לגיטימי. אני מאשימה את שעון החול המערבי שדהר בכל סבב לחימה בעזה ומנע מאיתנו הכרעה בת קיימא. אני מאשימה את חגיגות היתר נוכח ויתורי טריטוריה מצידנו, עם הסכמי שלום או בלעדיהם, ואת היעדר התגובה מול הפרות בוטות של הסכמים אלו. אני מאשימה את חברינו בהעלמת עין מתמיכה בטרור, עידודו והפעלתו על ידי מנהיג פת"ח יאסר ערפאת וכל שרשרת הפיקוד והמנהל שלו. אני מאשימה אותם בהיעדר התקוממות נוכח הענקת פרס נובל לשלום לאיש הדמים הזה.
וכן, אני מאשימה גם את ההתנהלות הנוכחית, ממש כאן ועכשיו. אני מאשימה את ידידינו על שגם אחרי שבעה באוקטובר, אופציית שתי המדינות עוד נישאת בפיהם ללא הסתייגות וחישוב מסלול מחדש; בלי לגבות מהמרצחים ותומכיהם מחיר טריטוריאלי או אחר; בלי לעדכן גרסה, לחשוב מחוץ לקופסה, לפשפש במעשי הצוררים ובמניעיהם האמיתיים. אני מאשימה אותם בהתעקשות להמשיך להתהלך במזרח התיכון עם סכי עיניים, מול תמיכתם הגואה של ערביי יהודה ושומרון במרצחי חמאס הברבריים והחולניים; מול העברת כספים למשפחות מחבלים; מול חגיגות הזיקוקים והבקלאוות בזמן שקברנו את מתינו באלפים.
ישראל צעדה יד ביד עם ארה"ב ושאר תומכיה המערביים מתוך אמון ומתוך הבנת תלותה בהם. היא התפשרה, נשכה שפתיים, ויתרה על חבלי ארץ, קשרה לעצמה את הידיים, דשדשה בשטח וירתה לעצמה ברגל – וגם בראש – בשם ההומניות וחוקי המוסר הבינלאומיים. יחסי המערב־ישראל בנויים על מכנה משותף, אבל גם על אינטרסים משותפים. כשמדינה קטנטונת משמשת כחזית המלחמה בג'יהאד הערבי־מוסלמי, ראוי שמעצמת החירות תדאג, ולו לטובת עצמה, שהחומה הזאת לא תיפול. ארה"ב מכירה את המפה, מכירה את המודיעין, מכירה את התרבות והחזון החמאסי כמו גם את זה של "מתוני" פת"ח. אין לה הרשות המוסרית להמשיך ולהתמכר לעיוורון. אין לה האופציה הקיומית שלא להאזין. במאזן הרגיש בין תביעת העולם התומך בנו לתביעתנו אותו, כדאי להתמסר לאמירה אחרת של בן־גוריון: "ההנמקה המוכשרת ביותר זקוקה לפעמים לנימוק ששמו – עובדה".
לתגובות: orlygogo@gmail.com
