מעולם לא הייתי בשואבה. שמעתי על שמחת בית השואבה, אבל ביישוב עצמו לא ממש יצא לי לבקר. רגע לפני שיצאתי לכיוון השבעה של איריס חיים, טלפנתי לחבר שכבר היה שם וביקשתי כתובת. הוא אמר לי שלא צריך. "תכתוב שואבה בווייז, וכבר תראה".
את איריס הכרתי במקרה. בתחילת המלחמה עדן המפיקה שלחה לי הודעה שהיא שמעה ברדיו אימא של חטוף שנשמעת מעניינת והציעה להעלות אותה לשידור. מודה שנרתעתי. היינו בתחילת האירוע ולא ידעתי ממש מה שואלים אימא שהבן שלה נחטף לעזה. ואז היא עלתה, ואני לא רוצה לקחת קרדיט אבל נדמה לי שבאותו יום הרבה אנשים, יעיד הווטסאפ שלי אחרי הריאיון, הבינו שיש לנו פה סיפור עם מישהי מיוחדת. התקשרתי לחברים ב'פטריוטים' והצעתי להביא לשידור את איריס שהתראיינה אצלנו ברדיו, והיא באה. מהרגע הראשון היה בה משהו מרגיע. אם זה קצב הדיבור, הטון, המימיקה. משהו בה הרגיש קצת לא שייך לאירוע, כמו לפגוש פינגווין באמצע מדבר. בזמן שכולם סביבה צועקים ונחרצים ויודעים בדיוק מה לעשות כדי לפתור הכול, היא מודה שהיא סומכת על אנשים אחרים שיעשו הכול בשבילה. מי סומך פה על מישהו? מי מאמין במישהו? כל־כך לא נהוג, מוזר.
ליווינו אותה יותר מחודש. כל ראיון שפך קצת מים על האש, כל אייטם פיזר קצת תקווה על ערימות הייאוש. עד אותו יום שישי ארור, בו דובר צה"ל הודיע על תקרית החטופים הנוראית. הייתי אצל ההורים של אשתי כשעל המרקע הופיע השם "יותם חיים". נפלטה לי צרחה – "הבן של איריס", ועוד כמה קללות של עצבים שלא אכתוב כאן. חמי שאל אותי אם אני מכיר אותו ולא ידעתי כל־כך איך עונים על זה. כי לא באמת הכרתי אותו. רק דרכה. אבל פחדתי שהסוף הטרגי ייקח מאתנו את הפינגווין.
כשפניתי ימינה מכביש 1 לתחנת הדלק, הבנתי שבאמת לא הייתי צריך כתובת. נכנסתי ליישוב וטור של מכוניות שהקדימו אותי, השתדלו למצוא את מקומן מול טור מכוניות של אנשים שהיו בדרך החוצה. בכל זאת איכשהו הכול הצליח להתנהל בשקט, ובעיקר עם מבטים של אנשים שיודעים שזו לא העת לצפור.
חניתי ברחוב טיזנלוך פינת איפהאנילעזאזל והתחלתי ללכת לכיוון ההמולה הכי שקטה שראיתי. כשהגעתי לבית, ראיתי המון אנשים בחוץ, בשקט, משוחחים ומחכים. מסתבר שהגעתי בדיוק כשאיריס עלתה לנוח קצת. בינתיים התערבבתי קצת בקהל וניגשו אלי לא מעט אנשים לחלוק איתי את רגשותיהם, שהסתכמו ברובם במילים "איזו אישה אה?". שאלתי כל אדם שפגשתי אם הוא מכיר את איריס וכולם ענו שכן. שאלתי אם אישית, וכולם ענו שלא. אולי זה הקסם, התחושה שאתה מכיר מישהי בלי ממש להכיר אותה.
פתחי וראמזי
בחור מבוגר עם כיפה ניגש אלי ולחש לי – "אתה רואה את הבחור עם המדים? הוא הרב של הגדוד של החיילים ש…". לידו עמד אבא של חטוף שזיהיתי מאחת מכתבות הטלוויזיה. ניגשתי אליו והוא סיפר לי מה עובר עליו בתקופה הזאת בכלל, וגם בקבוצת הווטסאפ של מטה החטופים כשמישהו משמיע את הדעה הלא נכונה. בחור חרדי גדול ממדים תפס את אביו של יותם חיים לשיחה מחזקת, ומסביבם התגודדו איזה עשרים איש שהתרגשו בשקט מהדברים. הקהל היה מורכב מכל המגזרים. אמנם קצת יותר ציונות דתית, אבל מכל הסוגים. איש מבוגר, הביא לי כאפה קטנה בצוואר. לחצתי לו את היד ושאלתי אם גם הוא מאלה שלא מכירים אבל מכירים, ובאו לנחם. הוא אמר לי שהוא אבא של איריס. חיבקתי אותו, מן חיבוק כזה של משתתף בצערך וממש תודה עליה. דיברנו קצת ואחרי כמה דקות הבנתי שזה רץ במשפחה, הקטע הזה של לדבר בהגיון.
אחרי שעה בערך איריס ירדה למטה, ונכנסה אל אוהל המנחמים. היא במרכז כשסביבה המון אנשים שבאו לשמוע, אבל גם להשמיע. אם שכולה מהמלחמה הנוכחית בכתה כשסיפרה כמה חוזקה על ידי איריס בתוך כל הטירוף הזה, מתנדבת שהגיעה מלונדון סיפרה באנגלית לונדונית שהיא פשוט הייתה חייבת לבוא, בחור שאיבד את אחותו סיפר איך חלם שהיא אומרת לו ללכת לשבעה. בשלב מסוים בחורה נחמדה שכנראה מסייעת לאיריס כפקמצ"ית אבלות, אמרה שעכשיו איריס תדבר קצת. אין מה לעשות, כשאתה הופך לסוג של כותל שאנשים באים אליו לשים רגש, צריך גם מישהו שינהל את העניינים. מה שאני אוהב באיריס זה שהכרנו אותה בשני המצבים: הכרנו אותה כשהבן שלה היה חטוף, והכרנו אותה כשהבן שלה חלל, ובשני המקרים זו אותה אישה הגיונית, מנחמת, ועם עמוד שדרה ערכי שאף אירוע לא ישבור. היא ישבה שם מול כולם, וסיפרה על יותם. וכמה היה לו לא פשוט להתמודד עם החיים, ואני חשבתי לעצמי שכנראה מלמעלה נתנו לילד מורכב ומיוחד בדיוק את האימא שתכיל אותו. ואולי זה נכון גם לעם הזה באופן כללי.
בשלב מסוים איריס סיפרה, שבאחד הימים קלטה ליד השער בחור עומד בצד ומחכה לה. כשניגש, שאל אם יוכלו לדבר שניה לבד. הוא סיפר לה שגם הוא היה מעורב בעבר באירוע של ירי דו צדדי, ובמשך 15 שנה הוא נאבק בתחושת האשמה הקשה שמלווה אותו מאז. השבעה של איריס על יותם, כך אמר, הייתה הפעם הראשונה בה הצליח לצאת מהבית לאירוע שהוא אינו טיפול. זו לא סתם הייתה התנהגות אצילית, של אימא ברגע הכי קשה שלה, זו הייתה הצלת נפשות.
רגע לפני שכולם התפזרו איריס קלטה אותי עומד בטור המחבקים, היא דפקה לי מבט מחויך ואמרה "ראמזי אני רואה שגם אתה פה". אמרתי לה – זמרי. והיא צחקה "נכון נכון זמרי, ראמזי זה פשוט החתול של יותם". אמרתי לה שאני מרשה לה לקרוא לי ראמזי, ומבחינתי מחר אדבר על זה בפתחי וראמזי בעם. היא החזיקה לי את היד וסיפרה שכשהמפיקה שלנו פנתה אליה בפעם הראשונה, היא חשבה לעצמה "פתחי וזמרי, יפה שעוד נותנים לערבים לשדר ברדיו".
היא סיפרה שאהבה שלא הפרעתי לה הרבה בראיון, ואני לא ידעתי אם זה באמת מבחירה או מפחד לשאול את השאלה הלא נכונה. התחבקנו ואמרתי לה תודה. היא שאלה על מה, ואם הבחור מאחורי לא היה לחוץ כל־כך להחליף אותי בחיבוק, הייתי אומר לה "על זה שאת פינגווין במדבר".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
