כמו דגים שזרקו להם חתיכת לחם וכולם מתנפלים עליה בבת אחת, הטוויטר וכמה מכלי התקשורת מיהרו להסתער על האייטם על ביטול עילת הסבירות. כאילו התאריך הוא חול המועד סוכות, כאילו אין לנו עכשיו חיילים בעזה, יותר ממאה חטופים, מאות אנשים שיושבים שבעה ברחבי הארץ ומאות אלפי מפונים מבתיהם. כאילו העם הזה לא קבר השבוע מספר דו-ספרתי של בנים.
אני אגיד את זה במילים חריפות: יש אנשים שהאינטרס שלהם הוא פילוג ומריבות והקצנה של השיח הציבורי. הם לא בהכרח מודעים לאינטרס הזה, אבל הפילוג והמריבות הם אלה שמביאים להם את מה שהם צריכים – קמפיינים, אייטמים, מצביעים, לייקים בטוויטר, איש-איש והשדה שלו – ולכן הם תמיד יגזימו וינפחו כל התפתחות ותמיד יציגו כל דבר ש"הצד השני" עושה כחורבן המדינה.
בלענו את זה בשנה שלפני המלחמה. התמכרנו לזה. נסחפנו לזה. אבל זה מספיק. יש לי שני אחים ואינספור חברים בחזית (הצלחתי אתמול לתפוס שיחה עם חבר קרוב שהיה ממש בדרך לעזה), חבר פצוע קשה בבית חולים (חנן בן טלי, אם תרצו להוסיף לתפילות), שכנים ומכרים ואהובים שעזבו הכול ויצאו להילחם כבר חודשיים וחצי. הם לא יצאו לשם בשביל להגן על עילת סבירות או על הביטול שלה, הם נלחמים שם כתף ליד כתף, שמאל וימין, תומכי הרפורמה ומתנגדיה, מתנחלים וקיבוצניקים, פריפריה ומרכז, למען עם ישראל ומדינת ישראל, למען האור ונגד החושך. הם לחלוטין לא צריכים שאנחנו בעורף נריב אחד עם השני ונתקוטט ונמשיך להאשים את הצד השני שהוא כוחני ומנסה להשתלט על המדינה.
ולא, להגיד "הם התחילו, מה אתה רוצה, שלא נגיב?" זו לא תשובה טובה. כל אחד יכול לבחור אם להיות חלק מהשיח ההרסני הזה או לא. בואו ניקח אחריות, לא נגלגל אותה.
לשאוב כוחות מהשכולים
כשהאנשים שאמורים להוביל פה רוח מעודדת ומרעננת חוזרים אל הסם המוכר, נשאר לנו להישאר בעולם ההפוך. במצב תקין, הקהילה מחבקת ומחזקת את המשפחות השכולות; בעולם שאנחנו נמצאים בו, ההורים השכולים הם אלה שנותנים לנו כוחות. איריס חיים, למשל, שבנה יותם נהרג בשוגג מאש חיילי צה"ל, והיה לה חשוב לחזק את החיילים.
והנה דברים שאמר אתמול בהר הרצל חגי לובר, אב שכול טרי, מעל קברו של בנו יהונתן (ואחרי שאמר שהבן הזה הוא כבר הבן של כל עם ישראל – של האמא משדרות ומקריית שמונה, מתל אביב ומירושלים): "אין לנו שום צילה של טענה לצה"ל. הגיע אלינו קצין שסיפר איך יהונתן נהרג. הבן הגיבור שלי, שלכם, נלחם בקרב… הם עמדו להיכנס לאיזה מקום, ויהונתן אמר לזה שלפניו: לי יש נגב, זה כוח אש יותר חזק משלך, אני ארוץ קדימה. ההולכים ראשונה קיבלו כדור, והבן שלי נפל. אנחנו עומדים פה כמשפחה עטופים, תראו כמה אנשים הגיעו לעטוף אותנו. אלה שבאו להודיע לנו – אין עדינות גדולה מזו בעולם הזה, אנחנו כל כך מודים לכם. אבל החיילים המתוקים, החברים של יהונתן שלא יכולים להגיע לפה – מי ינחם אותם על חבר שנפל?".
"אנחנו רוצים להגיד להם בשם המשפחה: אהובים שלנו, יקרים שלנו, אל תחשבו אפילו לשנייה שהייתם יכולים לעשות אחרת. חייל מתוק ואהוב, שהלכת אחרי בני כי הוא ביקש – הבן שלי צדק, הוא היה צריך ללכת ראשון, שלא יהיה לכם איזשהו פקפוק. אנחנו כמשפחה מחזקים אתכם", אמר לובר בלוויית בנו.
העולם עדיין שייך לזקנים
מקור כוח אפשרי אחר הוא דווקא העולם הישן. הממש-ישן, שבו אנחנו חולקים כבוד לזקנים שלנו ולא רק מספרים בדיחות על הטכנופוביה שלהם, קוראים להם בומרים ומשננים שהעולם שייך לצעירים. כל כך הרבה סיפורי גבורה של דור הסבים והסבתות שלנו התגלו בחודשים האלה, וכבר היה מי שסיכם שחבל שלא עושים את הטנקים מהחומר שממנו מייצרים קיבוצניקיות.
אזכיר רק שתי דוגמאות (ואגיד גם תודה לתקשורת, שבניגוד לסטיגמה על ההתעסקות ברע, מביאה לנו גם הרבה דברים טובים וסיפורי גבורה וגדולה): האחד הוא יפה אדר, שהתראיינה ל"עובדה" וסיפרה על חטיפתה. "את התענוג שבלראות אותי פוחדת אני לא אתן להם", היא אמרה, בזמן שבתוכנית הוקרנו תמונות החטיפה שלה, מוקפת מחבלים חמושים וזוקפת את הראש. היא סיפרה גם איך כתבה בימים הראשונים של השבי מכתב זועם לראש הממשלה, אבל קרעה אותו לפיסות קטנטנות כי לא רצתה שהאויב יראה את הביקורת הפנימית שלנו.
השני הוא יוסף ואלה רוז'נסקי, שבשמחת תורה הגיעו לבקר את בתם בחולית, החזיקו את הממ"ד מבפנים ומנעו מהמחבלים להיכנס אליו, הצילו את הנכדות שלהם, נפצעו ברגליהם והיום הם בשיקום. מדי יום יוסף, שהוא אמן שחמט, מעביר חוג שחמט למאושפזים באיכילוב. בראיון לאוריה אלקיים מהתאגיד הם סיפרו על העלייה שלהם מרוסיה וסיכמו במילים ספורות את ההבדל בין הצרות בגלות לצרות בארץ:
בני הזוג היו ציונים והייתה להם תינוקת. אלה תיארה את העלייה כ"בריחה מרוסיה". יוסף ניסח את הדברים קצת אחרת: "לא ברחנו, אבל היה לא נעים שם. אם מישהו היה מפיץ את השמועות שיהיו פוגרומים, זה סימן לא טוב. למישהו יש עניין בזה, ולא נעים לחיות באווירה כזאת". וכשאלקיים שאל אם הם לא מרגישים שהם נתקלו פה בארץ בדיוק במה שהם ברחו ממנו, אלה צחקה. ויוסף אמר: "אנחנו חלק מהעם. אז כל מה שכולם חווים – גם אנחנו. כשהגענו לפה – מהיום הראשון הרגשתי שאני בבית".
