אני משקרת לעצמי המון.
כשאני אומרת המון, אני מתכוונת שלרוב. לרוב החיים שלי הם השקרים הקטנים שאני מעניקה לעצמי.
שקרים שחלקם לא מודעים או מעורפלים מודעות, וחלקם הגדול מושכלים לחלוטין. במקרה האחרון, הם מונעים מתוך תקווה שיהפכו לאמיתות, וימשיכו ללוות אותי בחיי ולסייע להשיג את המטרה: לשמור על הסיפור שאני מספרת לעצמי.
לפעמים מדובר בשקרים קטנים. קטנים ורגעיים אבל מאוד משמעותיים, שעוזרים לי לשמור על עצמי ולאפשר לי לתפקד גם ברגעים קשים יותר. למשל, אני משקרת לעצמי כמעט מדי בוקר כשאני קמה לעזור לילדים להתארגן לבית הספר, שיש לי כוח ושאני לא עייפה. שמקסימום אחזור לישון אחר כך. או השקר האהוב עליי – להתכונן ליום בו אולי רזיאל יחזור. לפעמים מדובר בדמיון מושלם, כולל ירידה לפרטים של הדברים שהוא יאמר ואלו שאשיב לו בתגובה, עד למריבה הראשונה שתתגלע בינינו.
השקרים האהובים עליי ביותר, הם אלו הקשורים לרגשות שלי. אלו שכאשר אני משתמשת בהם, אני לא צריכה להודות שבעצם אני חלשה, כואב לי, אני מקנאה ומרגישה אשמה.
הבעיה עם השקרים האלו היא שפעמים רבות, רבות מדי, האמת מתעלה עליהם. ובסופו של דבר, גם ללא רצוני אני נאלצת להתמודד אתה.
השבוע חגגתי יום הולדת. "חגגתי", אתם יודעים. ציינתי אותו בטיול עם חברות, בטבע המהמם של השומרון והבקעה. כבר כמה שנים שזו לא חגיגה. זה הספתח לעשרת הימים הנוראים שלי, כשבסופם האזכרה שתגיע ממש בעוד כמה ימים.
אני כבר לא באמת מופתעת מכך שיום ההולדת שלי תמיד מלא הפתעות, כל אחת יותר שחורה ומרירה מהשנייה. בכל שנה מחדש משהו קורה. אסון טבע עולמי, פיגוע מזעזע או סתם כמה פנצ'רים, אחד אחרי השני, שמתרחשים לי דווקא ביום בו הקב"ה החליט שהעולם לא יכול בלעדיי.
אני מבקשת לנער מעליי ולו לרגע אחד את האבל הלאומי העוטף אותי, ולהניח לי, יעל, הרעיה, הנאהבת, לתת לחלל הפרטי שלי, לשברים הקטנים שבליבי, את מלוא המקום להכאיב לי
גם השנה הגעתי מוכנה לקראת איזה ליצן מפחיד שיקפוץ לי מקופסת מתנה, וישאיר אותי מבועתת ומוכת תדהמה מול היום הזה. הוא כמובן לא אכזב. מכיוון שמדובר בשנה בה אנחנו ממילא חווים כל כך הרבה כאב וטלטלה, כל כך הרבה תדהמות ובהלות, היה גם ברור שתהיה פה יצירתיות בכל הנוגע לבשורות קשות.
היום התחיל עם שלושה נופלים נוספים במלחמה, שכל אחד מהם קרוב בצורה כזו או אחרת לעולמי, יותר משידעתי עד כמה. קרובים מספיק כך שלא נשארה באמת אפשרות לחגוג. וגם אם נופיהם הקסומים של הרי הגלבוע היו פרושים לפניי בצבעי חורף מנצנצים, הלב היה קפוא, מסרב לחוות ולו התרגשות או שמחה זעירה. חשבתי שבזאת תסתיים ההפתעה השנתית, ובאבל על מותם, אצא ידי חובת היום.
האור של חיי
אבל זה לא נגמר. לעת ערב, עת ישבתי לבדי על ספסל בקיבוץ נידח ליד ים המלח כשרוח קלילה ולא חורפית בכלל נשבה על פניי, נוכחתי להבין ולהרגיש מהי ההפתעה האכזרית האמתית של היום. זה קרה ברגע בו הסכמתי סוף סוף לחשוף בפני עצמי את השקר הזה.
השקר שמתחילת המלחמה אני מטפחת באדיקות. השקר על פיו כעת יש כאב גדול, כאב לאומי אליו אני מתחברת במלוא עוזי, ולכן מכורח המציאות דוחקת הצידה את הכאב הפרטי שלי. מניחה לו להיות שקט יותר ופחות נוכח. מניחה לו שלא להפריע לדבר הכללי הזה, בו אני שותפה בשותפות מלאה ומחייבת כבר כמעט שלושה חודשים. והוא מצדו אכן נח, כך לפחות סיפרתי לי, אכן מונח בפינה ולא מפריע, לא מרים עיניו אליי ואל ליבי.
ברגע ההוא על הספסל, הבנתי עד כמה מדובר בשקר. כמה מעט מקום אפשרתי לכאב, כמה אטמתי אותו ואת זעקותיו תוך הסברים שכעת זה לא הזמן. שהוא מתגמד לצד הכאב הלאומי הגדול אליו אני חייבת להתחבר. הבנתי פתאום כמה חזק הוא. איך בעט לי בדלת בצרחות שאתן לו להיכנס, להתיישב בחזרה בחדרי הלב המוכרים והידועים לו עוד מימים עברו.
כאשר חשפתי בפני עצמי את השקר הזה, הסכמתי גם להודות שבעצם רוב חיי השכולים, החיים לצד המוות, החיים בהם ביטאתי שכול וכאב בדרכי, היו שנים בהם לא באמת נתתי לעצמי, יעל הפרטית, לכאוב בדרכה שלה. איך תמיד סיפרתי לי שזה איננו אישי, אלא כללי ולאומי.
ביום הולדתי השלושים ושמונה, ערב יום השנה השישי להירצחו של האור של חיי, אבי ילדיי והאהוב היחיד שידעתי כל ימיי, בצילה של מלחמה כאובה ועקובה מדם, מלחמה המוציאה מכולנו כאב שלא ידענו שקיים, ביום הקדוש הזה אני מבקשת לנער מעליי, ולו לרגע אחד את האבל הלאומי העוטף אותי באדיקות צפופה. ולהניח לי, יעל, הרעיה, הנאהבת, השלמה, לתת לחלל הפרטי שלי, לשברים הקטנים שבליבי, את מלוא המקום להכאיב לי – כפי שלא נתתי מעולם.
אני מבקשת להיכנע לכאב, לנער מעליי את השקר הזה שהפתיע אותי בעוצמתו, כאילו אני יכולה לכאב שלי. כאילו החיים עם החוסר ברזיאל כבר מצאו מרגוע ומנוחה. ולקבל את זה שממש עכשיו ברגע זה, יותר מכל הכאב, הפחד, הבלבול והאבל של המלחמה, עכשיו ממש אין דבר בעולם שאני צריכה יותר מאשר אותו.
רק אותו.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
