חוק "הדתיים השלובים" מפגיש את האדם הדתי עם מעגלים רבים בחייו. מדי בוקר אנחנו קוראים את שמות הנופלים, ולצערנו הרב מזהים מכרים רבים. רבים מדי. לא משנה אם אתה עובד בהייטק או מתגורר בשכונה חילונית – הפרסום מחזיר אותך לחבר מבני־עקיבא, מהמכינה ומהישיבה. בסוף אנחנו גם מגזר.
בדיקת מוסף "דיוקן" השבוע מעלה כי 66 מתוך 164 החללים שנפלו במערכה מאז תחילת התמרון הקרקעי, עד יום רביעי השבוע, התחנכו בבית הגידול הדתי־לאומי. זהו חלק משמעותי לכל הדעות, גם אם מתעלמים מגודלו של המגזר הדתי־לאומי. בכל פרסום על נופל – כל נופל – הלב מתרסק. דמו של המגזר הדתי־לאומי אינו סמוק יותר, אך זהו גם הזמן שלנו כחברה להזכיר לעצמנו את מחירה של ארצנו האהובה ואת גודלו הבלתי־נתפס; להתבונן על מוסדות החינוך שבהם צמחו אותם נופלים – תנועות הנוער, המכינות וישיבות ההסדר; להוקיר את הבתים שבהם גדלו ואת המשפחות שמעודדות את השירות המשמעותי, מירוחם, חיספין ועלי, ועד בליך ומטרווסט. אלו גם ימי הצדעה לחינוך לשליחות, לאהבת הארץ ולערבות הדדית, ללימוד האתוס שלאורו הולכים הלוחמים ומקריבים את עצמם למען המדינה.
אודה ואתוודה, חששנו לפרסם את הנתונים. כשאלחנן קלמנזון רץ מעתניאל להציל את תושבי העוטף, הוא לא עשה זאת משיקול מגזרי. בארי או עלומים – חד הם. אין גם ספק שיש גיוון רב בקרב יחידות הלוחמים, כאשר ערך הרעות והערבות ההדדית עומד לנגד עיני החיילים באופן שחף מכל שיקול מגזרי. לכן גם לא ספרנו כיפות, זה לא מעניין אותנו. רצינו לראות איפה גדל דור הגיבורים, ונכנסנו פנימה לתוך מצע הגידול בלב הציונות הדתית.
אחרי 7 באוקטובר פרגן הציבור הישראלי לתנועת אחים לנשק, שהניחה בצד את המחלוקות והקימה חמ"ל סיוע והתנדבות. על כך אכן מגיע לה ציון לשבח. יחד עם זאת, לפני המלחמה עברה הציונות הדתית מתקפה על סולם הערכים ובית הגידול שלה, וגם על ההנהגה, נציגי הציבור והמתיישבים, שספגו וסופגים עד היום הכללות גורפות ודברי שטנה. בתחילת הלחימה אף קוּדם הנרטיב השקרי שלפיו, כביכול בעקבות לחצים פוליטיים, הוזזו ערב שמחת תורה כוחות צבא מעזה ליהודה ושומרון. כרגע המצב בפועל הוא הפוך. הרוב המוחלט של תושבי היישובים הצעירים ביהודה ושומרון לוחמים בעזה ובצפון. אם תגיעו היום לחוות־יאיר, לאלוני־שילה ולסוסיא, כמעט לא תמצאו שם גברים צעירים. הם יצאו למלחמה. בני הציונות הדתית הרבים, אלה שהולכים לקרב ואלה שלדאבוננו לא חזרו ממנו, ממחישים את סולם הערכים ואת המחויבות הכלל־ישראלית שמדריכים אותם. "נפלו לי שני חברים, אחד מעפרה ואחד מקיבוץ הגושרים", שר אודי כגן בקטע הפתיחה המרגש של "ארץ נהדרת" השבוע. זהו סיפורה הגדול של מלחמת 23'. ההשמצות בטוויטר ובפאנלים השונים לא חדרו לעולם האמיתי, שבו לוחמים כתף אל כתף בני קיבוצים ויישובים, תושבי גוש דן לצד עיירות פיתוח, בערבות הדדית ולמען מטרה משותפת, עד להכרעת האויב ולשחרור החטופים.
"זה לא אותו העמק, זה לא אותו הבית, אתם אינכם ולא תוכלו לשוב. השביל עם השדרה ובשמיים עיט, אך החיטה צומחת שוב". השיר הזה, על החיטה שצומחת שוב, נכתב בעקבות נפילת 11 מבני קיבוץ בית־השיטה במלחמת יום הכיפורים, והפך לאחד השירים המזוהים ביותר עם ימי הזיכרון. בחודשים האחרונים נכתב סיפור חדש, סיפורם של בני הקהילה הדתית־לאומית שנפלו במערכה. הכאב עצום, והלוואי שהרשימה הארוכה הזו לא תתארך עוד. יהי זכרם של כל חללי ארצנו ברוך.
