הוויכוח על היום שאחרי הוא בעצם ויכוח של היום שלפני. הרי לא בניית גוש קטיף עומדת על הפרק, וגם לא הקמת מדינה פלסטינית. המחלוקת בשאלת עתיד עזה היא כמעט מלאכותית. אבל דווקא אם חושבים שפעורה תהום עקרונית בין הגישות, זהו דיון שצריך לחכות. ההתכתשות הזאת משרתת את מי שמעדיף שנדבר על מה שהיה מזמן ועל מה שיהיה בעתיד הרחוק, רק לא על עכשיו. אלא שכדי לנצח ישראל צריכה להתמקד בהווה, רצוי עם מבט חטוף אחורה אל המחדל הטרי שעוד ייחקר לעומקו, וגם צעד אחד או שניים קדימה, כדי לדאוג ליום שאחרי מחר כפשוטו.
בעוד כחודש, מרגע שהמלחמה תעבור שלב וצה"ל יעבור מתמרון נרחב לפשיטות ממוקדות יותר מקווי ההגנה החדשים, יהיה צורך בגורם שינהל את החיים האזרחיים ברצועה – הביוב, פינוי הזבל ומניעת התחלואה. על היום הזה, בעצם הזמן שבין לבין, ראוי לגבש מדיניות זריזה ורזה, שאיננה מקבעת את עתיד יחסי ישראל ועזה. אפשר לבחון סוג של ועדה קרואה, זמנית, רצוי כזו שתניח את דעתם של האמריקנים, אבל זה אינו תנאי חובה. עם כל הכבוד ללחץ של חברינו בוושינגטון, הדיון הגדול בשאלה הכבדה לא יכול להתנהל תחת אש צפופה. זוהי מחלוקת לאומית שנצטרך ללבן. מה שמוסכם על כל לוחמינו הוא הכחדת חמאס. את שאלת מחליפו ברצועה תצטרך לקבוע ממשלה חדשה שתקבל את אמון הציבור. זה נושא ראוי בהחלט לנהל עליו מערכת בחירות.
זהות נציבת השב"ס היא כמובן לא הנושא האמיתי של הקטטה בתוך ממשלת החירום, אלא השאלה אם תחושת החירום של חבריה התפוגגה. כשגנץ נכנס לשותפות עם נתניהו הוא לא חשב על קטי פרי. למען האמת, במחנה הממלכתי גם לא להוטים להתאבד בשבילה. התנהלות הנציבה ומכתב התשובה שלה לבן־גביר, שבו כינתה את השר "ילדותי", לא הוסיפו לה נקודות. גם לא העובדה שהיא ביוזמתה, כבר לפני חודשים, הודיעה שבכוונתה לסיים את תפקידה ושהיא לא מעוניינת בארכה. אם זה לא היה בן־גביר, ייתכן שאנשי גנץ היו ממילא זורמים עם אי־הארכת הכהונה. אבל ההתנהלות המתריסה שלו הפכה את האירוע לסוגיה עקרונית של כיבוד ההסכם.
ואולם גם על העיקרון הזה נראה שגנץ, למוד התלאות וצרוב הטראומה עם נתניהו, לא יפרק את הממשלה. בהצהרה שלו ביום רביעי ניכר שהוא העדיף לכבול את עצמו פומבית לקיום הממשלה יותר מאשר לקיום ההסכם. אפילו על המנטרה ש"הסכמים צריך לכבד" הוא ויתר. בכירי הליכוד הם שצייצו אותה בחדווה. דרעי, וגם שרים רבים בליכוד, לוחמניים הרבה יותר מגנץ עצמו. הם רואים במה שקרה השבוע הזדמנות להעמיד את בן־גביר במקומו, ומנסים לרתום את גנץ לקו תקיף יותר. אולי גם הם מזהים שמבחינת השר לביטחון לאומי לא זהות הנציבה היא העניין, אלא הצורך התמידי בתחזוק של משבר פתוח, נקודת יציאה מוכנה להפעלה. בתחרות מי יפרק ראשון את ממשלת החירום, הוא בינתיים צעד וחצי לפני גנץ. ביום ראשון יצטרך נתניהו להחליט איזו הצעה הוא מעלה להצבעה: של בן־גביר, שדורש למנות נציבה חלופית או של השר חילי טרופר, להארכת כהונתה של פרי. זו תהיה בחירה בין חיזוק ממשלת החירום בשל ההווה המלחמתי, או שימור קואליציית ה־64 למען העתיד הפוליטי.
עצם הדליפה התקדימית של טיוטת פסיקת העליון בעניין הסבירות מעידה עד כמה היא הפכה לסוגיה עמוקה, פוליטית ואולי גם אישית, במסדרונות בית המשפט. רוב הביקורת על ההדלפה (חשיפה של עמיתי עמית סגל בחדשות 12) הגיעה מהמחנה הליברלי, אבל לא ברור את מי היא באמת משרתת. כמו בכל תהליכי ההשמדה העצמית, גם כאן אנחנו צעד וחצי אחרי אמריקה. התקדים שם, בעקבות הדלפת הכרעת העליון בפסק דין ההפלות, מלמד שפרסום מוקדם לא שינה את עמדת השופטים. להפך, הוא כנראה נועד ״לנעול״ את השופטים השמרנים שם על עמדותיהם ללא יכולת נסיגה. גם כאן, אילו היה מרחב נסיגה או התעשתות של הרגע האחרון, ההדלפה צמצמה אותו דרמטית.
עיתוי ההחלטה הוא הבעיה הקטנה: בג״ץ הרי לא ניצל את הקשב המופחת של ימי המלחמה כדי לפרסם את פסק הדין. לוחות הזמנים היו ידועים מראש, והאפשרות לשנותם מצויה בכנסת, לא בבית המשפט. בהנחה שהנשיאה היוצאת אסתר חיות אינה מוותרת על זכותה להכריע בסוגיה המשפטית החשובה ביותר בימי כהונתה, ודאי ביודעה שהמשמעות של ויתור כזה היא פסיקה הפוכה, הכדור לדחיית ההכרעה עד לשוך הקרבות היה ונותר בידי המחוקק, שיכול להאריך את שלושת החודשים הקצובים לה. זה לא קרה, בין השאר בשל התקווה בצמרת הקואליציה שחיות וברון יוותרו על נוכחותן בהרכב, או כדי שניתן יהיה להאשים את בית המשפט בפסיקה מעוררת מחלוקת בזמן מלחמה, כפי שאכן קורה כעת.
אלא שגם בלי מלחמה, ביטול חוק יסוד על חודו של קול זו הכרעה רעה. הנימוקים המלאים טרם פורסמו ולכן קשה לדון בהם משפטית, אבל ציבורית אין ספק שחיות לא עמדה במבחנה העיקרי: הנשיאה היוצאת משאירה אחריה בית משפט שבו יש רוב כנגד עמדתה. הרי יום אחרי פרסום פסק הדין יכהנו בבית המשפט יותר שופטים המתנגדים לביטול החוק מאלו התומכים בביטולו. מי שלא הצליחה לגבש דעה וקונצנזוס בתוך בית המשפט, ודאי תתקשה לזכות ברוב כזה בציבור.
הרוב הדחוק מלמד גם על שגיאת לוין: במקום להתעקש באמוק על מהפכת ענק – שעל נזקה האגבי ההרסני עוד ידובר, וסופה חקיקה מתריסה אך חסרת משמעות שהביאה לתגובת נגד קיצונית של האגף האקטיביסטי המצטמק בבג"ץ – די היה למנות שני שופטי עליון בהסכמה כדי להשיג את המטרה: רוב שמרני בבית המשפט העליון. אחר כך אפשר היה ללכת לתיקוני חקיקה מידתיים שהיו זוכים להסכמה רחבה וגב מבית משפט ששופטיו מונו בקונצנזוס רחב; אבולוציה ולא רבולוציה, התנהלות שמרנית קלאסית. אבל לוין בחר בהתנגשות. וחיות הפעילה כוח נגדי, וכך נקלענו לטרגדיה הזאת, פצצת אטום חוקתית ששוגרה בעולם של לפני המלחמה ונשמעת היטב גם ברקע הפיצוצים הממשיים של שדה הקרב. השנה שמסתיימת למניינם הייתה שנת טרלול. שנתם של אלו שדהרו אל ההתנגשות בתקווה שהצד השני ימצמץ. את המחיר שילמנו כולנו, עוד לפני שהוגש החשבון.
דילמה לא הוגנת הוצבה בימים האחרונים בפני מאות לוחמי מילואים שמתמודדים בבחירות המקומיות: או עזה או עיר מגוריהם. הצבא טוען שהוא יכול להסתדר גם אם ישחרר את המילואימניקים המתמודדים, אבל המדינה הייתה אמורה לחסוך מהם את הדרישה להכריע אם להשאיר את חבריהם בשוחות וללכת לנהל קמפיין, או לוותר על התמודדות על ההנהגה העירונית כדי להמשיך בלחימה.
הבחירות המקומיות לא נדחו, מפני שלמפלגות הגדולות נוח לקיים אותן במועדן. בליכוד ניסו להסתתר מאחורי החרדים, עד שבש"ס וביהדות התורה קלטו את העניין והתחילו לנהל קמפיין הפוך – לדחיית הבחירות – משום מראית העין. אפילו שר הפנים ארבל, שהתעקש על קיום הבחירות במועדן כשהוא חמוש בעמדת גורמי המקצוע, שינה כיוון. לפחות פומבית הוא מוכן לדחייה של חודש נוסף. כך נחשף שזה לא החרדים, או ליתר דיוק: לא רק החרדים.
ה"פשרה" של נתניהו היא דחיית ההכרעה לישיבת הממשלה הקרובה, ביום שבו בג"ץ ידון בעתירות שהוגשו, אך בשטח נראה שלא ממתינים לתפנית. פחות מחודש למועד הבחירות, והלחץ של ראשי הערים מהליכוד לקיום הבחירות במועדן כבד מאוד. בניגוד לפוליטיקה הארצית, המלחמה דווקא שיפרה את מצבם של ראשי הערים המכהנים. הם פעלתנים, משחררים תקציבי חירום והקמפיין שלהם הוא עצם העשייה, בזמן שיריביהם מתקשים לנהל קמפיין פוליטי אופוזיציוני. גם במחנה הממלכתי וביש עתיד תומכים עקרונית בקיום הבחירות במועדן, בין אם כדי לא לדחוק את האפשרות לבחירות בזק לכנסת, ובין אם כדי להוכיח שניתן לנהל קמפיין גם כשיש לוחמים בעזה.
יש גם סיבות משכנעות מדוע כן לקיים את הבחירות במועדן: בשם שגרת החירום, שחרור הרשויות מהשיתוק, חיסכון כלכלי וחוסן לאומי. אבל רובן מושמעות ככסות לשלל שיקולים טקטיים ומקומיים. כשצבא העם שקוע במלחמה הגדולה ביותר בדור האחרון, כל אלו לא מספקים תשובה טובה למילואימניקים מהחזית.
