המלחמה בצפון ישראל נמשכה גם השבוע ללא הרף, בזמן שנראה כי הקרבות מסלימים, באחרונה. עשרה בני אדם נפצעו בצפון, כולל תשעה חיילים שנפגעו מירי טיל שנורה לעבר כנסייה עתיקה בכפר איקרית, שתושביו פונו ב־1948 ומאז נותר שומם. בסוף השבוע שעבר נהרגו שני חיילים מירי חיזבאללה באזור שתולה שבגליל המערבי, עמית הוד בן ה־19 מראש־העין ודניאל חממי בן ה־21 מכפר־סבא, שנפצע קשה ונפטר מפצעיו לאחר כמה ימים.
במקביל, נראה כי ביישובי הצפון מצטברים נזקי רכוש גדולים במיוחד: כך לדוגמה, השבוע ספג לול ביישוב דוב"ב פגיעה ישירה, וכן נפגעו שני בתים באביבים, בית ביראון ובית במטולה. מבנה נוסף ספג פגיעה בבית־הלל שבעמק החולה, בקצה קו היישובים שפונו בתחילת המלחמה.
על אף הפרסומים השבוע על נזק גדול בצפון, כמו למשל בקיבוץ מנרה – אולי הראשון במעלה ברשימת היישובים סופגי האש במלחמה הנוכחית – קשה לדעת מה היקפי הנזק המדויקים, שכן לא ניתן להגיע אל אזורי הקרבות הללו בשל הסכנה מירי של חיזבאללה. בחלקים נרחבים של השבוע האחרון נחסמו לתנועה רוב כבישי הגליל העליון מחשש לירי, וצה"ל כמעט ולא אפשר עבודות חקלאות.
בביקורו בפיקוד צפון השבוע הצהיר הרמטכ"ל רא"ל הרצי הלוי, כי אישר תוכניות קרב נגד לבנון. דברים אלה הצטרפו להצהרות נוספות בישראל, המעבירות מסר שלפיו קיימת היערכות להרחבת הלחימה בצפון במידת הצורך. עם זאת, ברור לכולם כי בשלב הנוכחי, מבלי שכוחות העילית של חיזבאללה, כוח רדואן, יורחקו מהגבול – התושבים לא יחזרו לבתיהם. מצב זה כמובן מעלה שאלות רבות על עתידם של תושבי הצפון, שבינתיים מוסיפים להתמודד עם קשיים גדולים בנוודות שנכפתה עליהם.
מלבד עתיד המלחמה בצפון, התושבים המפונים מוטרדים משלל נושאים שנובעים ממצבם, ובעת האחרונה עולה ביתר שאת עתיד חינוך ילדיהם. הם אומנם שולחים את ילדיהם לבתי ספר ייעודיים שהוקמו באתרים שאליהם פונו או בסמוך אליהם, וכן למוסדות חינוך מקומיים, אך כבר כעת יש ראשי מועצות שחוששים שאנשיהם "ייקלטו" במקומות מגוריהם. יתרה מכך, הם חוששים ששילוב הילדים במערכות החינוך יביא את הוריהם להסס אם להוציא אותם בשנית מכיתותיהם, ועל כן לא ירצו הורים אלה לשוב לבתיהם בצפון.
בניסיון לפתור את המצב הזה מבקשים ראשי הרשויות בצפון לבחון רעיונות שונים, כולל הקמת מבנים יבילים בחלקים הדרומיים של רשויות מקומיות שפונו בצפון והסבתם לכיתות לימוד. כך למשל, באזור רמת כורזים שבדרום המועצה האזורית מבואות החרמון כבר אותר שטח כזה. חלק מתושביה הצפונים של המועצה פונו, אולם תושבי היישובים הדרומיים נותרו בבתיהם, ושטח כזה עשוי לשרת אותם.
בני בן־מובחר, ראש המועצה, מסביר ש"לאורך זמן קשה להישאר בבתי המלון, ולכן רבות מהמשפחות שוכרות דירות בכספים שהמדינה מעבירה להן. כך מתפרקות הקהילות, כי התושבים כבר אינם מכונסים יחדיו בבתי המלון. הם מתחילים להתפזר, וחלקם כבר לא ישובו לבתיהם. כדי להתמודד עם המצב הזה, ראשית עלינו להחזיר את התלמידים למוסד חינוכי אחד, כדי שילמדו עם חבריהם והמורים שלהם".
ייתכן שזהו רק חלק אחד של תוכנית רחבה יותר, שבמסגרתה יוקמו סביב מוסדות הלימוד הזמניים גם יישובים ארעיים, שייושבו עד לחזרה המיוחלת לבתים המקוריים. נראה שזו האפשרות המועדפת על התושבים, מכיוון שהיא מאפשרת לרבים מהם לשוב למקומות עבודתם. עם זאת, מתווה זה יקר למדי ביחס לפתרונות אחרים, ונראה שמשרד האוצר לא יקדם אותו כתוכנית המועדפת עליו.
מכל מקום, גם המתווה הזה לא מציג פתרון לבעיה אחרת: קריסת העסקים המקומיים. רבים מהעסקים אינם מתפקדים, ונראה כי אין גורם רשמי שמנסה להקל עליהם את הסבך הבירוקרטי שכרוך במצבם הייחודי. כך למשל, יש עסקים ש"נתקעו" משום שהם ממוקמים על כבישים, ולא נמצאים בשטחו של יישוב כלשהו, ואין מי שייקח "בעלות" עליהם.
עסק אחד שמתמודד עם סכנת קריסה הוא קונדיטוריית "תושה בייקרי" של שחף אברהם ותומר סוויסה, הסמוך למושב לימן. ערב המלחמה נסקה המאפייה לשיא חדש – את לקוחותיה שירתה על בסיס מקום פנוי, אך לא תמיד נמצא מקום כזה. תושבי האזור הפכו את הקונדיטוריה לנקודת מפגש מועדפת, ומטיילים רבים כבר סימנו אותה כאתר שחובה לבקר בו במהלך טיול באזור. 35 עובדים התפרנסו מהעסק הזה, שבמקור נפתח בראש־הנקרה.
"זאת הייתה פיסת גן עדן, ים ירוק ויפה. הכול פה היה קסום", מספר אברהם, "עכשיו אנחנו עסוקים בלהחזיק את הראש מעל המים. אנחנו מגיעים ב־2 בלילה, כי יש צורך בזמן הכנה רב למאפים, וצריך גם להביא בחשבון שיהיו התרעות וירי, ושאין לנו זמן רב לרוץ לאזור מוגן. את המאפים אנחנו מוכרים בינתיים בעסק בנהריה ששיתפנו איתו פעולה בעבר. זה טוב ויפה, אבל ההכנסות מהמכירות האלו הן אולי 5 אחוזים מהרווח הרגיל שלנו".
הבירוקרטיה גם מקשה על היזמים, הוא מספר. "כרגע אני אפילו לא נחשב בעיני הרשויות כמפונה. כשהגעתי להגיש את המסמכים למסלול האדום, כמו שאני אמור לעשות, גיליתי שאף אחד לא יודע איך להגדיר אותי", הוא אומר. במקביל, המציאות הביטחונית כמובן מקשה על הפעלת העסק. מלבד הירי התכוף והצורך למצוא מחסה, הבעלים מתמודדים עם מצבים שמשתנים תדיר: "בתחילת השבוע, אחרי שלקחתי את המאפים למכירה בנהריה, גיליתי שאני לא יכול לחזור כי הדרך נחסמה מחשש לירי, ונאלצתי להמתין שמונה שעות עד אחר הצהריים".
ההכנסה מועטה, אך הקונדיטוריה צריכה עדיין לעמוד בתשלומים לספקים, אף שחלקם נדחו. העסק הזה, שעד לא מזמן היווה מודל לחיקוי ליזמים צעירים בצפון, נמצא כעת על סף סגירה. ייתכן שיצליח לשרוד עוד חודש, אך לא מעבר לכך. האם זהו עתידם של עסקים נוספים בצפון?
