ההכרזה של שרי האוצר והביטחון ביום שלישי השבוע על תוכנית המעטפת למשרתי המילואים המגויסים למלחמה, פגשה את חבריי למילואים ואותי ביום השמונים לגיוס, מספר בלתי נתפס במונחים של אנשי מילואים רגילים. אפילו מפקדי גדודים במילואים, שמכירים מספרים כאלו בשגרה, אינם משרתים למעלה מחודשיים וחצי ברצף. במספרים כאלה הכמות כבר משנה את האיכות, כפי שמעידות ההלצות של המילואימניקים על תכנון טיולי השחרור שלהם.
תודעת המילואים בשגרה היא במידה רבה תודעה של ספרינט. בין אם אלה חמישה ימים או עשרים וחמישה ימים, המילואימניק ומשפחתו נערכים מראש, מגייסים את האחים, ההורים, השכנים והגיסות, ופוצחים במרוץ ההתמודדות עם ההיעדרות הממושכת. עצמאים נערכים מול הלקוחות להיעדרות שאורכה ידוע מראש, ושכירים משתדלים לנקות שולחן לפני המילואים ולהדביק את פער המשימות בסיומם. זה קשה, זה מעיק, זה לפעמים גם מתסכל נוכח הידיעה שהנושאים בנטל הזה אינם רבים, אבל זה אפשרי, מניסיון. שמונים יום זו כבר אופרה לגמרי אחרת.
איש מאיתנו לא נערך לגיוס הפתאומי ב־7 וב־8 באוקטובר. אך גם אילו ניתנה לנו אפשרות להיערך, אי אפשר באמת להיערך לשמונים יום רצופים. עם כל הדיבורים היפים והנכונים על התגייסות העורף, יש גבול לאורך התקופה שבה ניתן לסמוך על טוב לבם של המסייעים והמתנדבים שם. מגיע הרגע שבו אין מנוס מלהתחיל לשלם: על בייביסיטר, על אוכל מוכן לשבת, על עזרה בניקיון הבית, ועל כל הדברים הקטנים שמאפשרים להמשיך ולנהל מידה של שגרה בצל הגיוס למילואים של אחד ההורים.
הניסיון האישי שלי, ושיחותיי עם חברים למילואים, מלמדים שאחרי החודש הראשון שבו חלה ירידה קלה בהיקף ההוצאות השוטפות, הן החלו לנסוק. פה מגש פיצה לארוחת ערב, שם עוד כמה שעות של מנקה בתשלום (שמחיר ההעסקה שלה זינק גם הוא עקב המצב), צ'ופר קטן לילדים שמתגעגעים לאבא, ועוד איזה צ'ופר לאמא שגם מתגעגעת וגם עומדת לקרוס תחת הצורך לנהל את שגרת החיים הביתית לגמרי לבד. כל הדברים הללו עולים כסף. שום דבר לא בא בחינם, ולכן הצ'ופרים הכספיים שכוללת התוכנית שסמוטריץ' וגלנט הכריזו עליה, באו ממש במקום.
אך הכסף איננו לב העניין. רובנו היינו עומדים באתגר הכלכלי גם בלי הסיוע הזה. כוחה הגדול של התוכנית הוא במסר שהיא מעבירה למילואימניקים ולמשפחות: לא שכחנו אתכם בעזה ובצפון, לא שכחנו את מסירות הנפש שלכם, את הנכונות שהפגנתם לצאת ולהילחם למען עם ישראל למרות הסיכון העצום, למרות הקושי. לא שכחנו ואנחנו מוקירים אתכם בדרך שבה מדינה יודעת להוקיר את מה שחשוב לה: כסף. כן, למדינה אין ידיים, והיא לא יכולה לחבק. אבל מדינה יכולה לבטא מסרים ולשנות סדרי עדיפויות.
לכן, כשמגיעה מילה טובה למקבלי ההחלטות – היא מגיעה.
ההחלטה על התוכנית ראויה לכל שבח, אף שניתן למצוא מקומות שבהם רצוי היה לשפר אותה. אחד המקומות הללו הוא הצורך לתגמל את מי שפעלו ממש תחת אש, בתוך הרצועה ובטווח הנ"ט בצפון, גם אם בסכום סמלי, תגמול שיבוא על חשבון שאר המילואימניקים שיקבלו מעט פחות.
ואולם, האתגר המשמעותי כעת הוא למצוא את הדרך ליישם בצורה המיטבית ביותר את החלק של סיוע ופיצוי לבעלי העסקים. מבין כל האוכלוסיות שגויסו בצו 8, זו האוכלוסייה שספגה, ועוד צפויה לספוג, את הפגיעה הקשה ביותר. הירידה במחזור העסקים שחווה כל המגזר העסקי בעקבות המלחמה, הוכפלה אצלם כפל כפליים בעקבות היעדרותם וחוסר היכולת לנהל את העסק בשלט רחוק. רבים מהם עוד לא מסוגלים בשלב הזה אפילו לטפל בהגשת הבקשות לסיוע. הושטת הסיוע למילואימניקים הללו, וההנגשה המקסימלית של העזרה, יהיו המבחן הגדול של תרגום המילים הגבוהות למעשים
