1 עשר משאיות חצו לפני כשבועיים את מעבר נהר הירדן ממזרח למערב, נכנסו למדינת ישראל ושעטו לנמל חיפה. עשר המשאיות הללו נרשמו היסטוריה: לראשונה באופן רשמי ומסחרי נחנך קו תעבורה יבשתי מהמפרץ הפרסי לישראל.
המסע מנמל בחריין אורך מעט יותר מיומיים, וכארבעה ימים מנמל דובאי – בשני המקרים זהו זמן קצר בהרבה מהובלה ימית דרך האוקיינוס ההודי, ובמחיר די דומה. זו יוזמה פרטית של החברה הישראלית טראקנט, אבל היא כמובן יוצאת לדרך בהסכמת ובברכת המדינות השותפות לדרך הארוכה שעוברת המשאית במסלול הזה – המפרציות, ערב הסעודית, ירדן וישראל.
המיזם לא נועד להחליף את הנתיב הימי מהמזרח לאירופה, שעובר דרך תעלת סואץ. קיבולת של אנייה גדולה מזו של משאית, ובנוסף אין לאף אחת מהשותפות במיזם רצון לדרוך על האצבעות של המצרים, שחלק לא קטן מכלכלתה מבוסס על התעלה. אבל הנה, באמצע מלחמה קשה ומסובכת נוצר לו שיתוף פעולה וגשר יבשתי ערבי־ישראל משמעותי, שעשוי להשפיע לטובה גם על המסחר בין המזרח הרחוק לאירופה אם האיראנים ימשיכו להטיל את חיתתם על אניות המפליגות באזור באב־אלמנדב.
2 החלק הצפוני של רצועת עזה מרוסק. חלקים נרחבים ממנו משוטחים. מומחים בינלאומיים טוענים כי זו ההפצצה הנרחבת ביותר בעולם כולו בעשרות השנים האחרונות. לא מעט מהם אומרים שפשוט לא יהיה ניתן לחזור ולגור שם בעשורים הקרובים. מה שהיה, לא יהיה.
אותו הדבר קורה ברגעים אלה במחנות מרכז הרצועה ובחאן יונס. עכבר המחילות יחיא סנוואר אולי ימשוך עוד כמה שבועות או אפילו חודשים במנהרה שלו, אבל גם הוא כבר מבין שהסיפור שלו ושל חמאס נגמר.
מחיר הדמים שמשלמת החברה הישראלית כבד, ונפילתו של כל חייל מכאיבה לנו פיזית. זה המחיר שאנו נאלצים לשלם כדי לחיות כאן בשגשוג וברווחה, ואיננו משלמים אותו לשווא. מדינת ישראל לא הייתה במלחמה אמיתית כבר הרבה שנים, ולא פלא שמצב הרוח של רבים מאיתנו על הפנים.
אנחנו חייבים לזכור שמדובר במלחמה. במלחמת ששת הימים נהרגו כמעט 800 חיילים בשישה ימים. היא הייתה מהירה מאוד, ומחיריה היו כבדים. אנחנו לא בשנות השישים, ומלחמות נראות אחרת, אבל הן עדיין מלחמות. כדי לנקות את קיני הטרור המזוויעים שקמו ברצועת עזה צריך זמן.
זו קלישאה שנשמעת כבר חבוטה, אבל אין מה לעשות: מלחמה לא מתנהלת בקצב הדיגיטלי שבו התרגלנו לחיות. במלחמה האמיתית הזו שנכפתה עלינו בשמחת תורה, אנחנו מנצחים. האויב מובס בכל מפגש שלו עם חיילינו. הוא מזנב בנו, ממש כמו עמלק בזמנו, אבל אסור שהמקרים הכואבים מאוד הללו ישנו אצלנו את תמונת המצב האמיתית: צה"ל מכסח להם את הצורה, וממשיך לכסח עד שננצח. זה מתקרב.
3 גם אני זוכר את אירועי שומר החומות, הם צרובים אצל כולנו. אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שבאופן כללי ערביי ישראל מעניקים שקט תעשייתי למ דינה, ובוודאי שלא מצטרפים לחגיגה האנטישמית שמתרגשת עלינו מדרום ומצפון.
תראו, אני לא משלה את עצמי שמדובר בציונים גדולים, בטח לא רובם. בהחלט יש פה גם אלמנט של פחד ולא רק של הזדהות עם הצד הישראלי־יהודי. אבל אני רוצה ובוחר להאמין שהרוב המוחלט של ערביי ישראל נחרדו ממה שראו ב־7 באוקטובר, שהם מתנערים מרצחנות חמאס ושואפים להמשיך לחיות במדינת ישראל ולהתערות בה.
ברור שיש קצוות קיצוניים, גם בחברה היהודית וגם בזו הערבית־ישראלית. התפקיד שלנו הוא לדאוג לכך שערבים־ישראלים ירגישו בטוחים במדינתם, להתנגד למופעים גזעניים שרוכבים על הפחד המובן ששורה כיום על כולנו, ולעשות הכול כדי לשמור על מרקם החיים והשיתוף שהצלחנו ליצור כאן עם 20 אחוז מהאוכלוסייה. להבדיל מתושבי עזה – שלא יחזרו לבתיהם בקרוב, הלוואי שכמה שיותר מהם יפליגו מפה לשלל מדינות שיסכימו לקחת אותם – ערביי ישראל לא הולכים לשום מקום.
4 טל מיטניק: כנראה לא שמעתם את השם הזה, אז נספר לכם שמדובר בסרבן גיוס צעיר שהפך השבוע לפרזנטור של שונאי ישראל ועוזריהם נגד המלחמה בעזה. אבל טל מיטניק הפריבילג, העיוור וכפוי הטובה הוא קול בודד בחברה הישראלית החזקה ומלאת הגיבורים.
אחוזי הגיוס למילואים בשמיים, המורל גבוה, מחזורי הגיוס החדשים לצה"ל מלאים בנערים ובנערות שלהוטים לעלות על מדים ולהגן על מדינתם. מיטניק הוא קוריוז טפל שרק מדגיש את גדולתה של החברה הישראלית המופלאה, שברגע האמת התייצבה כדי להמשיך ולחיות.
5 אמריקה, גרמניה, בריטניה והולנד. בכלל, העולם המערבי עם ישראל. אל תקשיבו לרואי השחורות שדכאונתם-אומנותם, ולפעמים קצת משתלטים על האולפנים. אל תתרשמו מחבורות צעירים מוכי טרללת בכמה קמפוסים בארה"ב או מהפגנות ענק נגד ישראל בלונדון שאליהן מגיעים כמעט רק מוסלמים, וגם הן שככו.
המערב תומך בישראל, נותן לה יד חופשית, ומחכה בקוצר רוח לראות איך אנחנו מחסלים את הנאצים החדשים. נכון, לא הכול מושלם, והיה עדיף שלא היינו צריכים להכניס אספקה לעזה, אבל זה מה יש. במסגרת הזו ישראל מנווטת לא רע בכלל בין הצרכים והמגבלות בדרך לניצחון.
6 כמעט שלושה חודשים חלפו מאז הטבח הנורא. עם ישראל התנער וקם, נלחם בחזרה בעוצמת אש אדירה. העורף לא נשבר – בדיוק ההפך. החיים מתנהלים כתקנם. אנחנו כואבים את הנופלים, ומקיימים את צוואתם להמשיך לחיות כאן חופשיים, שמחים, עם ביטחון מלא בא־ל, בצה"ל וברצון של עם ישראל לבנות, להתפתח, לחיות. עם ישראל חי, ואל תתנו לאף אחד לנסות לספר לכם משהו אחר.
