אימת חוק המרכולים מפיקה המון אדרנלין ממרכז השלטון המקומי. פרנסי ערים בכירים נחפזים לקבוע עובדות בשטח לפני שחוק המרכולים יעבור בכנסת בקריאה שנייה ושלישית, כמעט כמו חיפזון ההכנות האחרונות של יהודים שומרי מצוות רגע לפני כניסת שבת המלכה.
מועצת עיריית ראשון לציון, שקברניטיה מבלים עכשיו את רוב ימות החול בחדרי החקירות של המשטרה, אישרה השבוע בבהילות תיקון לחוק העזר העירוני שיאפשר פתיחת עסקים בשבת. בעיריית גבעתיים נערכים לחקיקה מואצת דומה, וכך גם ברמת־גן, בחולון, במודיעין, בהרצליה וברעננה. "מצאנו את הדרך לחיות ביחד", התרונן ראש עיריית רעננה זאב בילסקי בריאיון רדיו, "מצאנו את הדרך לפי משנתו של הרמב"ם, את שביל הזהב. מי שנזכר בשבת שהוא שכח לקנות שקית חלב, וממילא הוא נוסע בשבת, יוכל לקנות בשבת".
יכול להיות שבילסקי התבלבל קצת בין שביל הזהב לשביל החלב. הרמב"ם לא היה חותם על תעודת כשרות למרכול מחלל שבת. שביל הזהב המפורסם שלו נסלל כדי לפשר בין הצדדים היריבים בוויכוחים לשם שמים, לא כדי לשרת תושבים ששכחו לעשות קניות ביום שישי. שקית חלב אינה מחלוקת לשם שמים ובוודאי לא פיקוח נפש. אפשר לבקש שקית מהשכנים ואפשר גם להסתפק שבת אחת בקפה בוץ. ראשי ערים שמתעקשים לפרוס חסות חוקית על חילול שבת כדי לספק את תאוות הקפוצ'ינו של תושבי עירם, מעמידים את הציבור החילוני במקום נחות מאוד בוויכוח על דמותה הערכית של ישראל: מצד אחד ניצבים הדתיים עם עקרונות הר סיני, ומצד שני החילונים עם שקית החלב.
כמובן, תמיד אפשר לטעון שזו לא השקית, זה חופש הבחירה, אבל כאשר כמעט כל נתיבי חופש הבחירה מובילים למרכול, למסעדה או אפילו ל'שבת תרבות', מספר דרגות החופש שואף לאפס. אין שום דבר נשגב בזכות לקנות חלב שבעה ימים בשבוע. היא עיקרון מפוקפק ביותר.
יו"ר יש עתיד יאיר לפיד צייץ שלשום ש"חוק המרכולים הוא התערבות בוטה בחיי חילונים ומסורתיים". יואב לימור כתב ב'ישראל היום' ש"אנחנו לא נסתובב עם הרכב בשבת בבני ברק, ואתם לא תתערבו בשבת שלנו". מדברי שניהם עולה שמדינת ישראל היא מדינה חילונית עם אזורי אוטונומיה דתיים פה ושם. הם בעצם טוענים שברירת המחדל במרחב הציבורי היא חילול שבת, והם טועים.
כשהאבות המייסדים שלנו הכריזו במגילת העצמאות על ישראל כעל מדינה יהודית, הם בוודאי לא התכוונו שכל עיר תעשה לשבת לעצמה. אפילו החילוניים שביניהם לא התכוונו. כמעט כל הפרצות שניבעו מאז בקדושת השבת בפרהסיה היו מעשה של הסגת גבול. חוק המרכולים נועד לבלום את הסחף. הוא אינו הפרה של הסטטוס־קוו, הוא הסטטוס־קוו בכבודו ובעצמו. הגרעין הישראלי הקשה שומר עליו כבר 3,300 שנה.
מחבל מת לא ישוחרר
מצרים, שכנתנו הגדולה מדרום, הוציאה השבוע להורג 15 מחבלים שהורשעו בהשתתפות במתקפות טרור בסיני לפני כחמש שנים. זה קרה ביום שלישי לפנות בוקר, בלי לעורר עניין בינלאומי או תרעומת כלשהי במערב. רוב צרכני החדשות בעולם לא שמעו על כך. מן הסתם הם ישמעו הרבה יותר אם ישראל תתלה 15 מחבלים ביום אחד, ואפילו אם תתלה מחבל בודד בלבד, אך אין צורך להגזים בעוצמת התהודה העולמית של האירוע. בעצם הימים האלה גועש העולם הערבי בגלל מעצרה של "לוחמת החופש" עאהד תמימי מנבי סאלח, ובכל זאת אנחנו שורדים בלי קושי את המהומה. במידת הצורך נשרוד גם תליות של מחבלים.
ישראל כבר הוציאה להורג מחבלים. את אחמד יאסין, למשל. היא אמנם כינתה זאת בשעתה 'סיכול ממוקד', אבל למעשה זו הייתה הוצאה להורג. יותר משהחיסול נועד למנוע פיגועים נוספים הוא נועד להעניש את השייח' הזקן על מעללי עברו הרצחניים, ובעיקר להרתיע את אנשיו. דעת הקהל העולמית לא אהבה את זה, ורק וטו אמריקני מנע גינוי לישראל, אבל ממשלת ישראל (בראשות אריאל שרון) עמדה בביקורת החיצונית והפנימית. פיגועי הנקם הנוראיים שמהם הזהירו בשמאל לא התממשו בסופו של דבר, ועל כל פנים מפלס הפיגועים לא נסק בעקבות העלאתו של יאסין לדרגת שאהיד. הוא אפילו ירד.
הטלת עונש מוות על מחבלים רוצחים בדרכים המשפטיות התקניות עלולה אמנם לגרור לחצים ותגובות שנחסכו מאיתנו במקרה של חיסול יאסין, ולכן אפשר להבין את התנגדות ראש השב"כ נדב ארגמן לחוק עונש המוות ששר הביטחון מקדם לאחרונה. מנקודת מבט שב"כניקית צרה עדיף השקט התעשייתי של מאסרי העולם על סערות עונש המוות.
גם מנקודת המבט של השר יובל שטייניץ. לפני כעשר שנים קרא שטייניץ לגזור משפט מוות לח"כ המרגל עזמי בשארה ("על בגידה במדינה, קל וחומר שבעתיים בעת מלחמה, מגיע עונש מוות", הכריז אז שטייניץ), אבל השבוע יישר קו עם ראש השב"כ. קצת מוזר שכמומחה לפילוסופיה הוא מוכן להעביר לראש השירותים החשאיים את שרביט ההחלטה בסוגיית עונש המוות, שאחרי ככלות הכול אינה עניין ביטחוני, אלא מוסרי. כן, מוסרי. אם המחבלים הרוצחים בנו הם בני מוות, צריך לתלות אותם גם אם לשב"כ קשה עם זה.
ובעצם, לכולנו קשה. איש לא יצא לרקוד ברחובות כשמדינת ישראל הצעירה תלתה את הצורר אדולף אייכמן. בית המשפט העליון זיכה לימים את איוון דמיאניוק, שהורשע פה אחד בערכאה נמוכה יותר, רק מפני שחשש מחזיון תלייתו. אבל אחרי כל השנים שנקפו בינתיים, ושלל עסקאות השחרור של המחבלים, מותר לבחון מחדש וברצינות את האפשרות להטלת עונש מוות על מחבלים.
מדינת ישראל הוכיחה בדור האחרון שהיא לא מסוגלת לממש את העונש הכבד ביותר שבתי הדין שלה גוזרים על מחבלים רוצחים – מאסר עולם. היא כנראה לא קורצה מהחומרים שמאפשרים לארצות הברית להחזיק בכלא כבר 50 שנה את רוצחו הפלסטיני של רוברט קנדי, סירחאן בישארה סירחאן. אילו סירחאן היה רוצח את קנדי בישראל, הוא היה משתחרר מזמן, כמו מאות הרוצחים ששוחררו בעסקת שליט, בהסכמת השב"כ. לכן הגיוני שמדינת ישראל תחשק עצמה באמצעות הטלת עונש סופני שיסכל עסקאות שחרור עתידיות. מחבל מת לא ישוחרר לעולם.
את הדרישה המטלטלת האחרונה לתליית המחבלים השמיעה משפחתו של סמל רון קוקיא, שנרצח באופן שפל ביותר בידי מחבלים תוצרת בית. חוות דעת משפטית שהוגשה השבוע לארגון אלמגור קובעת שאפשר לתלות רוצחים שכאלה בלי כל שינוי בחקיקה. "במדינת ישראל האפשרות להטיל עונש מוות שרירה וקיימת", נכתב במסמך שחיבר עו"ד מוריס הירש, לשעבר פרקליט איו"ש בפרקליטות הצבאית. הוא מציין ש"לצד חוק עשיית דין בנאצים ועוזריהם, על פי חוק העונשין הישראלי ניתן להטיל (בתנאים ובמגבלות הקבועים שם) עונש מוות על נאשם שהורשע בגין ביצוע עבירות מסוימות". הירש אף מזכיר שבכל מקרה הדבר אפשרי בערכאות השיפוט הצבאיות ביהודה ובשומרון, ומעיר שאמנת ז'נבה הרביעית אינה שוללת עקרונית עונש מוות.
במילים אחרות: אין צורך אמיתי בחוק עונש המוות שהשר ליברמן הניח לאחרונה על שולחן הממשלה ועל סדר יומנו. גם בלעדיו אפשר לתלות מחבלים לאלתר. הממשלה רק צריכה להנחות את התביעה הצבאית או האזרחית לדרוש עונש כזה. בבית הדין הצבאי שהרשיע שלשום את רוצחם של בני משפחת סלומון מנווה־צוף, התברר מעבר לכל ספק שהממשלה וליברמן לא רוצים.
תקדים 92'
הלוואי והיה לי שקל על כל דובר ימין שהזכיר לנו בדור האחרון, ובוודאי בשבועות האחרונים, מה עולל הימין הנמהר לממשלת שמיר ב־1992. יכולתי לממן לכולם תרופות להשבחת הזיכרון: ממשלת שמיר לא נפלה בגלל הימין הנמהר, היא נפלה בגלל עצמה. המריבות הפנימיות במפלגתו של יצחק שמיר היו גורם החיסול מספר אחת שלה. סגן השר הצעיר בנימין נתניהו הפר את המשמעת הקואליציונית כשהצביע בעד חוק הבחירה הישירה לראשות הממשלה. דוד לוי ואריאל שרון התקוטטו עם שמיר, שלא השכיל להתגבר על הקטטה וגם לא הצליח להשיב מלחמה שערה לתעמולת השמאל המבריקה אשר הצביעה על הקלקולים הלא־מעטים בממשלתו. שמיר הקדים את הבחירות – ב־133 ימים בלבד, אגב – מפני שהתקשה להעביר את התקציב ומפני שהעריך כי קיום הבחירות במועדן המקורי יחריף עוד יותר את מצבו. תנועות התחייה ומולדת פרשו מממשלתו רק אחרי פרסום יוזמתו להקדמת הבחירות. מאז נוח להאשים אותן במה שקרה, אך זו האשמת שווא. היא לא אמורה להשפיע על התנהלות הימין בחורף 2017־18 לנוכח חקירת נתניהו. כמו ב־1992, גורל שלטון הליכוד נתון לפני הכול בידי הליכוד.
רמה ברומטרית
דוגמיות הגשם שירדו כאן ביום ראשון העניקו לנו טעימת חורף אחרי סתיו נצחי. באזורים מסוימים בגב ההר ירדו 60 מילימטרים, אך הכינרת עלתה בסנטימטר וחצי בלבד. למחרת נסעתי צפונה וראיתי שדות שנצבעו ירוק, בעיקר בזכות ההשקיה וקצת בזכות הגשם. אבל כבר אחרי הצהרים החורף נסוג. כעבור יממה נוספת לא היה לו זכר. חודש טבת בעיצומו, או־טו־טו ינואר, וחופי הים שוקקים בני אדם כמו בתחילת אפריל. הם באים להתענג שם על מנעמי הבצורת. אפילו החזאים בטלוויזיה מתענגים קצת. רובם ממשיכים לדבר בטון אקדמי על "רמה ברומטרית" ועל "מזג אוויר נאה".
לפי שעה, רק החקלאים סובלים קשות. הם כמעט היחידים שמשוועים בקול לגשם. כשהציבור הרחב שומע אותם בתקשורת הוא מתרשם, בטעות, שעיקר הבעיה היא מכסות המים הקמצניות של הממשלה, ושעם קצת נדיבות ממשלתית הכול יהיה בסדר: משרד החקלאות יגדיל מעט את המכסות, משרד התשתיות הלאומיות יוסיף עוד מתקן התפלה עד 2021, ובעיית היובש תיפתר.
אבל היא לא תיפתר. חורף שחון נוסף ימיט על ישראל אסון טבע. לא רק המטעים הצמאים יתייבשו, גם יערות קק"ל והיערות הטבעיים עלולים להצהיב. אמנם כל עוד מדעני כדור הארץ לא מצאו דרך להוריד גשם לא נוכל לעשות הרבה בנדון, אך בינתיים חשוב להבין שהבצורת היא לא רק צרת חקלאים. כולנו מצטופפים איתם מתחת לאותה מטרייה מקופלת.
