בשבילן "היום שאחרי" המלחמה, כבר מאוחר מדי

"חרדית כבת ארבעים נרצחה בדקירות סכין בדירתה בחיפה, הבעל חשוד ברצח"

זה כאן, זה קרוב.

השמועות מתחילות לעבור בתוך הקהילה. "רק אתמול נפגשנו", "הילדים יחד בבית הספר", "הם גרים בניין לידי", "היא תמיד הייתה נראית חייכנית", "אצלם? לא הייתי מאמינה שזה מה שקורה", "אולי הם לא הסתדרו, אבל אלימות? רצח?". בלתי נתפס, לא ייאמן.

ואני מבקשת לדבר את ששמעו קירות הלב, להשמיע את הזעקה של אלו שקולן לא נשמע, את קולן של אלו שלצערנו כבר לא יישמעו לעולם.

הן כאן, רבות, רבות מידי, מסתובבות בנינו, חיות חיים של פחד ואלימות, ואנחנו לא יודעים. גם הרבה מהן אינן יודעות, אינן מזהות כי הן חיות במערכות מסוכנות, מסכנות חיים, נוטלות חיים. כל אישה החיה במערכת אלימה נדרשת לכוחות ואומץ בל יתואר כדי לזהות את סימני האזהרה, לשתף ולפנות לעזרה.

כאשר מדובר בקהילות סגורות יותר – החומות גבוהות עוד יותר. החשש מפגיעה ב"שם" המשפחה, מטיפול וחשיפה בפני הרשויות, מתחושת הבושה, גדולים. "מי יאמין לי?" עולה הפחד "אולי בשביל הילדים עדיף לנשוך שפתיים ולהמשיך?", וגם "האם הקהילה תעטוף אותי או תשפוט ותנדה?".

אם בימי שגרה קירות הבית אינם מגינים אלא מסתירים על האימה, אם בני הבית עוצרים לא פעם נשימה, הולכים על בהונות תדיר, על אחת כמה וכמה בימים קשים אלו של המלחמה, כאשר מסביב יהום הסער. האלימות והפחד הקיימים בבית פנימה לא רק שאינם קטנים או נעלמים, אלא פעמים רבות שהם מועצמים.

תחושת חוסר האונים, הפחד אשר אוחז בכולנו מאיימתו של אויב חיצוני, מחלחלים פנימה אל בתינו, על אחת כמה וכמה בבתים בהם הפחד שרר מאז ומתמיד. במקומות בהן הייתה קיימת עוד קודם לכן מערכת אלימה – התקופה הזו עלולה להסלים את המצב עד לכדי מצבי קיצון.

יחסים אלימים אשר אינם מטופלים לא נעלמים בשל מאורעות התקופה, להיפך. הם מתעצמים. יחד איתם מתעצם גם הקושי לפנות לעזרה, כי מי יאמין לי דווקא כעת? ובכלל- זה לא הזמן לשינויים, יש סכנות גדולות יותר, דברים יותר דחופים. "אני אשרוד" אומרת לעצמה אותה אישה, אחרי שנים של חיים בפחד, מהם עוד כמה חודשים?

עד אשר מאוחר מדי.

עד אשר שם נוסף מצטרף אל הרשימה המדממת, עד שהיא הופכת לחלק מהסטטיסטיקה, זו שהיא לא האמינה שתיפול לתוכה, זו שהיא לא חשבה שיאמינו שהיא חלק ממנה.

לצערנו, אנו למודי ניסיון כואב מתקופות של סגרים וקורונה, אז ההסתגרות פנימה אשר נועדה להגן ולבודד מפני חולי וסכנה – הסלימה את האלימות. דלתות הבית הסגורות רק חיפו והשתיקו. בתקופות הסגרים נשים לא העזו לפנות, לא העזו להניע שינוי, אך ביום שאחרי כמות הפניות בקו הסיוע שלנו עלתה במאות אחוזים. הצורך במקלט שלישי, בנוסף לשניים הקיימים, הפך ממשי מאי פעם, ואכן לפני מספר חודשים פתחנו את המקלט השלישי, בית נוסף של בת מלך בשיתוף משרד הרווחה.

מתוך ניסיוננו אנו יודעות כי "ביום שאחריי" הפניות יגיעו, והן לא בודדות.

יש לך מקום

אל תחכי. גם בימים בהם כאב וקושי אחר עוטפים את כולנו, אין הדברים מבטלים מציאות של פחד אחר, של אימה מבית. אנחנו פה עבורך, את לא לבד.

ומהמעגלים המשניים, מהמשפחה ומהחברים, אני מבקשת: כדי שאישה תושיט את ידה לעזרה ותחשוף את עולמה וליבה – היא צריכה לדעת שישנה יד מושטת מעבר השני. זו האחריות שלנו. תזהו, תהיו שם עבורה, תהוו קול נטול שיפוטיות שאומר 'את לא לבד, יש מקום בליבנו לכאב שלך ויש גם לאן לפנות'. חזרו בפניה שוב ושוב על כך שזו לא אשמתה (למרות שהוא אומר שכן), שמגיע לה ולילדיה חיים טובים יותר (למרות שהוא אומר שלא), חיים של ביטחון וטוב. של פשטות.

מגיע לה פשוט להיות.

לקו הסיוע של בת מלך חייגי: 1-800-292-333