לצד כל האסונות והטרגדיות של מתקפת הטרור הרצחנית, התרחש באותה שבת אירוע נוסף: מותה של המקצועיות. בבת אחת ראה העולם כולו כי הערכות מודיעיניות מקצועיות לא שוות הרבה יותר משיחות סלון; שמה שאחרים מבינים מהאינסטינקט או מחוויית החיים שלהם איננו פחות ראוי מניסיון של שלושים שנה ב"מערכת" – מערכת שלא הבינה מה מונח לה מול העיניים. כדי שהאסונות לא יישנו, קיים הכרח להבין לעומק מה אירע לאנשי המקצוע ולאנשים האמונים על ביטחוננו.
כל תפיסת עולם, ובוודאי תפיסה צבאית ומודיעינית, מבוססת על אמונות, על סביבה חברתית ועל סוציולוגיה. אי אפשר לנתק את המרחב החברתי מהערכת המצב הביטחונית שנקבל, ואת האמונות הפוליטיות מתמונת העולם. החברה והסביבה שבהן גדלנו הן חלק בלתי נפרד מהמסקנות שלבסוף נסיק, ואנשים שונים עשויים להסיק מסקנות שונות לחלוטין מאותו פריט מידע ממש. אם גדלת בצפון תל־אביב ולמדת בתיכון אליאנס, או לחילופין למדת בישיבה התיכונית רגבים בעמק המעיינות, תפיסת העולם – האמונות, זווית הראייה, התובנות – ולמעשה כל ההתבוננות על המציאות והפרשנות שלה, יהיו שונות.
מה קורה כשתפיסות עולם שונות נפגשות בכור ההיתוך הצה"לי? ובכן, הן לא באמת נפגשות. בוגרת התיכון מתל־אביב תמצא את עצמה במודיעין או בחיל האוויר יחד עם רוב חבריה לתיכון; בוגר הישיבה החקלאית מהעמק ימצא את עצמו בסיירת כלשהי לצד רוב חבריו. מיעוט זניח ימצא עצמו בעולם תוכן שונה, והשיבוט יחזור על עצמו שנה אחר שנה. וכך, עם השנים ועל רקע מסלולי המיון השונים והנוחות החברתית, נוצר צה"ל של מגפיים בקרקע וצה"ל של פקידות – של מודיעין ושל חיל האוויר. במקום כור היתוך צה"לי קיבלנו שני כורים נפרדים בתכלית: בראשון נמצא, בהכללה גסה, את סולתה ושמנה של ישראל, עם יחידות מודיעין שלמות שהרוח בהן היא רוח צפון תל־אביב; בשני נמצא את הקיבוצים, המושבים, ההתנחלויות והפריפריה. בהכללה גסה, האחד נוטה לשמאל, האחר לימין. וככל שנעלה בסולם הדרגות נגלה כור שלישי, היררכי, מסוגר ומהדהד את עצמו, ונשען רעיונית בעיקר על תפיסת הכור הראשון.
הנה דוגמה כואבת שמספרת את הסיפור כולו: כאשר שר הביטחון יואב גלנט הקים צוות חשיבה "איפכא מסתברא", הוא הביא אליו כדעת נגד לראש אמ"ן הנוכחי, אהרן חליווה, את קודמו תמיר היימן. לא את יצחק בריק או את אפי איתם שישאלו שאלות קשות, ובטח לא מישהו שלחלוטין לא נמצא במערכת, כמו פרופ' ישראל אומן, שמבין משהו בקבלת החלטות על בסיס מידע. השיבוט נשאר במערכת מלמטה ועד למעלה, והתוצאות ידועות.
השיבוט הזה מסוכן באופן חסר תקדים. כשרעיונות ואמונות פוגשים בדומה להם – בדיוק כמו שמתרחש ברשתות החברתיות, שם אנו מוקפים במראות המציגות את המוכר לנו – נוצרת אדמה כבושה וקשה, כפרפרזה על מילותיו של המשורר יהודה עמיחי. זה לא שאין מקום לחשיבה אחרת, המחשבה האחרת פשוט לא מגיעה כי אין לה מהיכן לצמוח. ובמקרה שהיא מצליחה להתגלות כי יש מישהו אמיץ במערכת או לפחות איזה עלה תאנה, דעתו תהיה בדרך כלל בעמדת מיעוט, במגננה, וסביר שלבסוף תיקבר תחת דעת הרוב.
מובן שלא רק אינטגרציה ושילוב עומדים בבסיס הכישלון הבלתי נתפס של צה"ל. יש עבודת תיקון גדולה בתחומים שונים: בהישענות המוגזמת על הטכנולוגיה והניתוק מהשטח; בהיררכיה הצבאית, שממעטת להקשיב לדרגים הנמוכים; בנטייה המובנית של מערכות גדולות להגן על עצמן, ובקושי לקבל חשיבה מחוץ לקופסה. הכול נכון, אך התיקון העמוק והיסודי יגיע מביטול המחיצות בין הכורים שתוארו לעיל.
לטווח ארוך, התפקיד החשוב ביותר כרגע בצה"ל הוא ניהול משאבי האנוש ותכנון ובניית הכוח, תוך מענה לשאלה פשוטה ומורכבת: כיצד גורמים לכך ששוני וגיוון אנושי לא יישארו רק כקוריוז "איפכא מסתברא", אלא יחוללו שינוי עמוק בהיתוך הצה"לי. כשחיל המודיעין יפסיק להיות משובט; ביום שבו הערכת מודיעין תקבל פרשנות מארגון שלא יהיה אפשר לתת בו סימנים סוציולוגיים; ביום שבו הארגון הזה יכלול מרכיב עמוק של דעה מנוגדת והפוכה כי גדלה באקלים שונה – נדע שלפחות בגזרת המודיעין הצלחנו.
