יום שלישי, מרץ 25, 2025 | כ״ה באדר ה׳תשפ״ה
לארכיון NRG
user
user
צילום: אריק סולטן

גרשון הכהן

אלוף (מיל') גרשון הכהן הוא עמית מחקר בכיר במרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים

תופעה מרתקת: מיעוט חילוני שמתנהג כמו רוב, ורוב דתי ומסורתי שמתנהג כמו מיעוט

הגיע הזמן לברר את שאלות היסוד הרגישות על משמעותה וביטויה המעשי של מדינת ישראל כמדינה יהודית־דמוקרטית: רשמים מיום עיון במכון הישראלי לדמוקרטיה

רוח גדולה ומיוחדת שורה על חיילי צה"ל בחזית, כזו שבאה לידי ביטוי גם בשירה ותפילה משותפות בטרם קרב. התופעה ספונטנית, נראית כמתהווה מעצמה, ללא יד מכוונת מצד גורמי השפעה חיצוניים כגון רבנים. ובכל זאת היא מעוררת חרדה וביקורת בקרב לא מעט אנשים. בדיון שנערך השבוע בנושא במכון הישראלי לדמוקרטיה, הקשבתי לדוברים מתוך הבנה שכמו בכל הסוגיות הטעונות שעוררו מחלוקת גדולה בשנה האחרונה, גם במקרה הזה חייבים להימנע מעימות ולדון ברוח טובה.

צה"ל, שכונן מראשית ימיו את ליבת הממלכתיות הישראלית, משליך על אופייה וכלליה של הממלכתיות הישראלית בכללותה. הדיון הזה נוגע במכלול המורכב של הזהויות בחברה הישראלית. בסדר היום המעשי, יש לשאלות הגדולות האלה ביטוי פשוט כמו שאלת מקומו של הרב הצבאי. כשלוחמים מתאספים לצד רב צבאי לתפילה בטרם קרב, מבחינת החילונים המובהקים רצוי שאירוע כזה יתחבר רק לדתיים מתויגים. צירוף האחרים נתפס בעיניהם כפעולת "הדתה". אולם חיילים אלה, בחלקם הגדול, יודעים תפילה מבית אבא וזקוקים לה באופן אותנטי, ולא רק בטרם קרב. הרגע המרטיט במעמד היציאה לקרב הוא רגע מכונן בחייו של כל לוחם, ושאלת מקומו של הרב הצבאי ברגע הירואי זה מקרינה בעוצמתה על שאלת מקומה של הדת במרחב הציבורי.לפני כעשור פורסם בהוצאת המכון הספר "כשיהדות פוגשת מדינה". בשער הרביעי, "יהדותה של מדינת ישראל בעיני אנשי רוח חילונים", מצוי הסבר בהיר לקווי המתאר לדיון גם בשאלת התהליכים המתבטאים ביחידות צה"ל במלחמה זו. הכותבים, גדעון כ"ץ וניר קידר, הדגישו שתי הנחות: האחת קובעת ש"רוב אזרחיה של מדינת ישראל אינם רואים בעצמם מאמינים ואינם סרים למרותה של תורה"; האחרת קובעת כי יהודים חילונים "רואים במדינת החוק המודרנית את אחד משיאי החילון, ואולי אף את אחד משיאי היצירה האנושית. בעיניהם הדת היא גורם העלול לערער את יציבות המדינה". הנחות אלה מזמינות דיון ענייני רחב ופתוח לבירור שאלות היסוד הרגישות על משמעותה וביטויה המעשי של מדינת ישראל כמדינה יהודית־דמוקרטית.

ההנחה הראשונה מכוונת לבירור מאפייני זהותו היהודית של הרוב הישראלי; השנייה מכוונת לבירור זהותה וייחודה היהודי של מדינת ישראל כמדינה מודרנית מתוקנת בעבודת מנגנוניה ומוסדותיה. "רוב החברה הישראלית הם חילונים ומסורתיים", קבע הסוציולוג עוז אלמוג, אולם על בסיס אותם נתונים אפשר לקבוע כי רוב החברה הישראלית הם דתיים ומסורתיים והחילונים הם המיעוט. השאלה היא לאיזו קבוצה מחברים את קבוצת הביניים הגדולה. מדובר בשאלת מפתח במאבק על עיצוב אופיו של המרחב הציבורי: מי כאן המיעוט ומי הרוב, ומהו רצון הרוב לגבי עיצוב אופיו של המרחב הציבורי.

אם נוציא מידי אנשי ההלכה את הסרגל לקביעה מיהו דתי, נגלה כי לא כל יהודי הנוסע בשבת הוא בהכרח חילוני. לפי גישה זו, הרוב היהודי בארץ מקיים אורח חיים על פני רצף דתי משתנה ודינמי, כשהוא מאוחד בזיקתו האותנטית לקודשי ישראל.

מי שמנכס לצד החילוני את הקבוצה הגדולה שמתקיימת בין הדתיים המובהקים לבין החילונים המובהקים, מצמצם למעשה את קבוצת הדתיים עד כדי הצגתה כמיעוט. כך נסללת הדרך לביסוס הטענה כי הרוב כאן חילוני. כשליש מהחברה היהודית – יהודים מאמינים המצויים בקטגוריית הביניים, המכונים "מסורתיים" – הפכו לשקופים בשאלת דרכה היהודית של מדינת ישראל. לפנינו תופעה מרתקת: מיעוט חילוני שמתנהג כמו רוב, ורוב דתי ומסורתי שמתנהג כמו מיעוט. נוכח אלה, תמוהה מגמת הציונות הדתית לשתף פעולה עם הבידול בינה ובין המסורתיים.

ההנחה השנייה של כ"ץ וקידר מורכבת יותר לבירור, וצר המקום כאן להפליג בהסברים. כל שניתן הוא לסמן מרחב מזמין לבירור ישראלי חיוני למציאות המשתנה. "איש אינו באמת מודרני, אם אינו מסכים להרחיק את הא־ל מהמשחק של חוקי הטבע ושל חוקי הרפובליקה", טען הסוציולוג ברונו לאטור את תמצית היומרה המודרנית. דווקא הפילוסופיה הפוסט־מודרנית, בביקורתה הנוקבת על היומרה המדעית לאמת אובייקטיבית, מזמינה בירור מחודש ומרתק בכל הנחות היסוד על מדע ומדינה מודרנית. גם שאלה זו תידרש להתברר מחדש בימים שאחרי המלחמה.

כתבות קשורות

הידיעה הבאה

כתבות אחרונות באתר

Welcome Back!

Login to your account below

Retrieve your password

Please enter your username or email address to reset your password.