מה משותף לשופטי בית המשפט העליון משה לנדוי, מישאל חשין, מנחם אלון, אשר גרוניס ונעם סולברג? כל אלו בשלב כזה או אחר, כמו רבים אחרים וטובים, ניסו לקרוא תיגר על פסיקה אקטיביסטית קיצונית של בית המשפט.
כל אחד בתורו, פעם אחר פעם, ניסח דעת מיעוט נוקבת, מנומקת, לעתים זועמת, בה ניסה להעמיד את בית המשפט על שגיאותיו ולהתריע מפני השלכות הרסניות של פסיקותיו. לפעמים הם נקטו בלשון חריפה ולעתים נייר פסק הדין בער מביקורתם החורכת. מדי פעם דפקו על השולחן ממש, או צעקו במסדרונות ולשכות בית המשפט.
אלא שפעם אחר פעם – הכלבים נבחו והשיירה עברה. לריק שיטחו את טענותיהם המלומדות. לשווא הזדעקו על פני מאות ואלפי עמודים. כיום עלינו לשאול בכנות – איזו תועלת צמחה מהתרעמות שופטי חוות הדעת המרוסנת? מה הועילו שופטים בדעת מיעוטם? ומעל לכל – עד מתי יעמדו שופטים שמרנים מנגד בחוסר אונים וירקעו ברגליהם, תוך שבית המשפט חותר תחת יסודות המשטר הדמוקרטי בישראל, מחריב את הרשות השופטת ובמו ידיו מערער את יציבות וחוסן החברה הישראלית כולה?
מרחפת מעלינו כעת הסכנה הממשית של מהפכה חוקתית חדשה, נועזת יותר, קיצונית יותר, רודנית יותר מזו שהנהיג אהרן ברק ושותפיו במאה הקודמת. מהפכה בה בית המשפט יפקיע סופית מהכנסת הריבונית ומהעם הבוחר בנציגיו את הסמכות לקבוע הסדרי יסוד במשטר, בה בית המשפט יציב עצמו באופן מוחלט מעל לחוק.
נורא מכך, מסתמן כי בית המשפט שוקל לעשות זאת בשיאה של מלחמה עקובה מדם, שעה שעם ישראל נלחם מאוחד וחיילינו מוסרים את נפשם על הגנת המולדת, שעה שנציגי הציבור בכנסת בחרו להניח מחלוקותיהם בצד לשם מטרה קיומית משותפת. וכל זאת, בסד זמנים מגוחך, מלאכותי ודחוס של חודשים ספורים שנכפה על שופטי בית המשפט בגלל גאוותן של שתי שופטות פורשות. מזמן לא מדובר בסתם עוד חציית קו אדום כפי שהורגלנו – לפנינו פסק דין שדגל שחור מתנוסס מעליו.
זו העת ששופטי בית המשפט העליון השמרנים, המרוסנים, וכל אלו הנאמנים לשלטון החוק ולמשטר הדמוקרטי – יבהירו לנשיאות בית המשפט כי אם חוק הסבירות יבוטל, הם יתפטרו לאלתר, יסירו את גלימותיהם וירדו מכס השיפוט.
אנו מצפים לכך מכל עובד ציבור שאינו מוכן לבצע את המוטל עליו, שאינו מוכן לשתף פעולה עם מדיניות הרסנית או שאינו מסוגל עוד להשתייך למוסד המבצע מעשה פסול ומאוס. התפטרות עובד ציבור ממשרתו כפעולת מחאה היוותה מאז ומעולם אקט לגיטימי ומכובד. יש שלב בו שיתוף פעולה "תחת מחאה" אינו אלא מתן הכשר והענקת לגיטימציה. לעובד הציבור באשר הוא, ואפילו לשופט, מותר לומר – "עד כאן. ניסיתי לשנות מבפנים, ניסיתי להשפיע עד קצה מידת היכולת שלי. כעת צו מצפוני ויושרתי המקצועית אינם מאפשרים לי להישאר עוד במשרתי".
זהו כלי אחרון, אך חיוני, הנתון בידי השופטים הנאמנים לחוק. בשלב בו אנו נמצאים, פרסום דעות מיעוט בפסק הדין כפי שמסתמן והמשך "עסקים כרגיל", אינם אלא שיתוף פעולה עם העוול שמחולל בית המשפט. התפטרות השופטים תעביר מסר כפול – שבית המשפט לא יוכל עוד לרמוס את שלטון החוק באצטלה של הליך תקין וסמכות בדין תחת חסותם והכשרם של שופטי המיעוט, וכן שהפסיקה בעניין הסבירות לגופה מופרכת, מופקרת, ונעדרת לגיטימציה ולו הבסיסית ביותר.
אכן, התקווה היא שהאיום לעולם לא ימומש. אמירה שכזו מצד שופטי מחנה הריסון, בין אם בחדרי חדרים ובין אם בריש גלי, עשויה לגרום לשופטי מחנה שלטון השופטים להתעשת עוד לפני שיובילו את בית המשפט אל התהום ויגררו את שאר החברה הישראלית אחריהם. אולי מי מהם יתעורר ויכיר, ולו לרגע, בנזק העצום שפסק דין כזה יגרום בטווח המיידי והארוך.
יש שישאלו – האם נכון להפקיר כך את בית המשפט ולרוקן אותו מאותם שופטים בודדים המכבדים את החוק? על כך יש להשיב בשאלה – האם נוכחותם של שופטים מרוסנים במיעוט העניק יתרון כלשהוא? מאחר שלא, ממילא עדיף שלא יעניקו בעצם השתתפותם בפסקי דין חותמת כשרות ותקינות. הגיעה העת לשנות את המשוואה.
