חמישה דברים שלמדתי מהראיון המטלטל עם מייה שם שיצאה מהשבי

מייה שם חזרה מעזה אחרי 55 ימים בשבי. בכתבה המדוברת ששודרה בסוף שבוע האחרון בערוץ 13 היא שוחחה על מה שעבר עליה ועל דרכי ההתמודדות שלה בשבי ובשיקום בימים אלו. היא סיפרה על הניתוח ביד הפצועה שנאלצה לעבור בלי חומר הרדמה, על הפחד התמידי להיאנס, על לוחמה פסיכולוגית, על אזרחים שהיו שותפים לפשע ועל חוסר ודאות עמוק. הסיפור שלה הוא קשה מנשוא, אבל אפשר ללמוד מהריאיון עם מייה על חוסן נפשי, על אמונה ועל כמה הבית והחינוך הם משאב הכוחות העיקרי אשר מלווה אותנו בבגרותנו. בימים אלו שכולנו ברמות שונות של התמודדות והישרדות, יש לנו מה ללמוד מבחורה צעירה שעברה שואה ויצאה ממנה חסונה ונחושה לחיות באמת.

חכמת חיים וידע

מייה השתמשה בשבי באנגלית הטובה שלה, הצליחה להבין קצת ערבית, ולמרות הכאבים הפיזיים והנפשיים היא הצליחה להסיק מסקנות מדברים שקלטה סביבה ולעשות פעולות שנועדו להציל אותה. היא לא איבדה אמונה בשבי וסמכה על צה"ל שישחרר אותה ועשתה מעשים שחשבה שיוכלו לאותת לצה"ל על מיקומה. כנגד המשחקים הפסיכולוגיים של המרצחים היא מחזקת את עצמה פסיכולוגית באוּפן מעורר השראה. אופטימיות ואמונה אלו לא בהכרח תכונות מולדות, וגם אם כן חשוב לטפח אותן ובהיבט הזה נראה שמשפחתה של מייה עשתה עבודה טובה.

לסמוך על האינסטינקטים

בדומה לרחל מאופקים מייה הבינה שאם תתיידד עם המחבלים הם יהיו קצת פחות מסוכנים לה, ובאומץ לב היא יצרה קשרי ידידות עם מי שחטף אותה והיווה איום יומיומי כלפיה. אינטואיציה היא כן דבר מולד, לכולנו יש אותה אבל לרבים מאיתנו אין גישה אליה. מי שסומכת על האינטואיציה שלה היא מי שסמכו עליה ועל התובנות שלה.

נחישות ואומץ

היא טיפלה ביד הפצועה שלה בעצמה למרות כאבי תופת שסבלה מהם, כי היא הבינה שאחרת היא עלולה לאבד אותה. אחר כך בבית החולים בארץ יגידו לה שאילולא הפעולות שהיא עשתה לא הייתה לה יד עכשיו. כיום היא עושה הכל ביד אחת, ולא מוותרת לעצמה גם בתהליך השיקום הארוך.

היא שואבת כח מאמא שלה

מייה סיפרה שכשראתה את אמא שלה בטלוויזיה היא התחזקה מזה וגם היום המבט של אמא שלה מחזק אותה. רואים את הקשר המיוחד שקיים ביניהן לאורך כל הכתבה. באופן כללי, נדמה שהחוסן שלה מגיע מהבית.

גם כשחייה ניצלו היא ממשיכה לפעול מתוך רגישות לאחרים

כשמייה מדברת על הכאב והאשמה על כך שהיא שוחררה והשאירה אחריה שישה חטופים במנהרה היא פורצת בבכי. בחורה במצב הישרדותי יכלה לפתח אטימות רגשית, לסגור את הלב שלא יכול להכיל הטראומה, ומייה מספרת על התמודדות שהיא חווה במישור הרגשי. ובכל זאת, יש רגע מהותי בו היא מראה שבכל זאת, למרות כאבי החיים, היא לא אטמה את ליבה בפני סיבלם של חבריה שעדיין בעזה.