בית המשפט העליון, בהרכב יוצא דופן של כל 15 שופטיו, פסל את פסק הדיון בעתירות נגד החוק לצמצום עילת הסבירות. אך מהו בכלל החוק הזה, ומהי חשיבותו הגדולה של פסק הדין שככל הידוע יביא לפסילת החוק?
לפני שנה פחות שלושה ימים, ב-4 בינואר 2023 בשעה 20:00 כינס שר המשפטים יריב לוין מסיבת עיתונאים. בדבריו פירט לוין את ארבעת חלקי השלב הראשון של "רפורמת המשילות" שאותה הוא מבקש לקדם. החלק הראשון של הרפורמה נגע לשינוי שיטת בחירת השופטים, השני לשריון מעמדם של חוקי היסוד ויצירת פסקת התגברות שתאפשר לחוקק מחדש חוקים רגילים שייפסלו, השלישי ביטול עילת הסבירות והרביעי הכפפת היועצים המשפטיים לנבחרי הציבור. תוך ימים ספורים אחר כך התניעו שר המשפטים יריב לוין ויו"ר ועדת חוקה ח"כ שמחה רוטמן את מהלך חקיקת חוקי הרפורמה, שמאז זכתה לשני כינויים מקבילים: "הרפורמה המשפטית" בפי תומכיה ו"ההפיכה המשטרית" בפי מתנגדיה.
בעקבות המחאה הציבורית הרחבה שפרצה מיד עם הכרזת הרפורמה, ועל אף הנחישות שגילו רוטמן ולוין, הלכה תכנית החקיקה והצטמצמה. בפועל, הסעיף היחיד שנחקק באופן מלא היה זה שנגע לסבירות. מדובר בתיקון לחוק יסוד השפיטה שלפיו בית המשפט העליון איננו מוסמך לבקר את סבירות ההחלטות של הממשלה ושרי הממשלה. הצורך בתיקון החוק בא לעולם לאחר שבמשך שנים, מאז שנות השמונים, הפך בית המשפט העליון את עצמו ל"ממשלת-על". באמצעות שלל טכניקות העניק בית המשפט לעצמו את היכולת לבטל גם החלטות מדיניות שניתנו בסמכות, בפרוצדורה תקינה, ותוך עמידה בכל הכללים הפורמליים המקובלים. המסלול באמצעותו אפשר לעצמו בית המשפט העליון התוויית מדיניות לכלל גורמי הממשל היה "עילת הסבירות". על פי ההלכה המשפטית שהלכה והתקבעה, בית המשפט העליון רשאי לא רק לבחון האם מקבלי ההחלטות שקלו את כל השיקולים הרלוונטיים ולא שקלו שיקולים זרים. מעבר לכך הוא רשאי וצריך לבחון האם קובעי המדיניות, הממשלה והשרים, העניקו לכל אחד מהשיקולים את המשקל הראוי לפי דעתו של בית המשפט. כלומר, נכנסו לנעליהם של הממשלה והשרים, ובחנו את החלטותיהם לגופן.
באמצעות הכלי הזה של בחינת סבירות ההחלטות, נכנס בית המשפט גם לנעליהם של המחוקקים והפך את עצמו לסמכות שקובעת סטנדרטים בסיסיים של סדרי ממשל. הדוגמה הקלאסית למקרה כזה היא "הלכת דרעי-פנחסי". מעשה בשר ובסגן שר בממשל רבין השנייה שהיועץ המשפטי לממשלה דאז החליט להגיש נגדם כתב אישום. על פי החוק הקיים אז (וגם היום) שר שהוגש נגדו כתב אישום רשאי להמשיך ולכהן בתפקידו. אולם, בית המשפט העליון קבע שלא כך היא. השר אומנם כשיר לתפקיד, אבל לראש הממשלה ישנה סמכות לפטר את השר, ואם יש לו סמכות כזו, ממילא רשאי בית המשפט לבקר את ההחלטה שלו האם לפטר את השר או לא. ראש הממשלה החליט לא לפטר את השר, אך בית במשפט העליון החליט שההחלטה הזו "חורגת ממתחם הסבירות". ואם ההחלטה חורגת ממתחם הסבירות, אזי דינה להתבטל וממילא נוצר סטנדרט חדש, משפטי, שונה מזה שיצר המחוקק. על פי הסטנדרט הזה – שר שהוגש נגדו כתב אישום איננו רשאי לכהן בתפקיד.
אחת התוצאות הדרמטיות של הרחבת עילת הסבירות הייתה במקביל להגדלה הדרמטית בכוחו של בית המשפט הגדלה מקבילה בעוצמתם של היועצים המשפטיים. אם השאלה האם החלטה מסוימת של שר, או של מליאת הממשלה, היא החלטה סבירה הופכת לשאלה משפטית, ממילא הפוסק הראשון בנוגע לסבירות הוא היועץ המשפטי הרלוונטי. כאשר התוצאה הזו מתחברת לקביעה הישראלית הייחודית שלפיה חוות דעתו של היועץ המשפטי לממשלה היא חוות דעת מחייבת, נוצר מצב שבו היועץ המשפטי לממשלה מנהל בפועל את עבודת הממשלה, והוא האיש החזק במדינה. את כל האבסורדים הללו בא לתקן תיקון 3 לחוק יסוד השפיטה. על פי התיקון הזה:
"(ד1) על אף האמור בחוק-יסוד זה, מי שבידו סמכות שפיטה על פי דין, לרבות בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, לא ידון בעניין סבירות ההחלטה של הממשלה, של ראש הממשלה או של שר אחר, ולא ייתן צו בעניין כאמור; בסעיף זה, 'החלטה' – כל החלטה, לרבות בענייני מינויים או החלטה להימנע מהפעלת כל סמכות".
התיקון נועד לשנות את המצב המשפטי, אולם מומחי משפט רבים טענו שהשפעתו המעשית לא תהיה דרמטית. לשיטתם, ישנם ב"סל הכלים" של המשפט המנהלי מגוון רחב כל כך של כלים שמאפשרים להגיע לתוצאה הרצויה לדידו של השופט או היועץ המשפטי, גם ללא הקביעה שמדובר בהחלטה בלתי סבירה. כדוגמה לכך הם מביאים סוגיה שעלתה ממש לאחרונה על שולחנו של בג"ץ וירדה ממנו עוד לפני הכרעה: שאלת כינוס הוועדה לבחירת שופטים. העותרים, שדרשו מבג"ץ להורות לשר המשפטים לוין לכנס את הוועדה, כלל לא נזקקו לסבירות. הם הסתפקו בפרשנות פשוטה של לשון חוק בתי המשפט, בשילוב עם הוראות חוק הפרשנות, כדי להגיע למסקנה שהשר חייב לכנס כבר את הוועדה ואיננו רשאי להמשיך לדחות את הכינוס. לו עילת הסבירות הייתה עדיין בתוקף, העותרים היו ללא ספק עושים בה שימוש. אולם, מתברר שגם בלעדיה ידיהם וידיו של בית המשפט כלל אינן קשורות. במקרה הזה, אגב, השר החליט לכנס את הוועדה וממילא לא היה צורך בהכרעה בעתירה.
אולם, מנגד עומדים משפטנים רבים הסבורים שמדובר בחוק דרמטי שישנה את פניו של המשפט המנהלי ויפגע דרמטית בהיותה של מדינת ישראל מדינת חוק. עם המשפטנים הללו נמנים ככל הנראה רוב שופטי בג"ץ, 8 מתוך 15, שעל פי הדיווחים מתכוונים לפסול את החוק לביטול עילת הסבירות. זאת על אף שמדובר בחוק שהתקבל כתיקון לחוק יסוד, וממילא מעמדו אמור להיות משוריין, כחלק מאותה "מעין חוקה" שחוקקה הכנסת בחוקי היסוד. וכך נראה שאפילו הסעיף הכי פחות דרמטי ברפורמת לוין, זה שיתכן שכלל לא היה בו צורך, עומד להתנפץ על קרקע בית המשפט העליון. האם פסק הדין יסמן את סופה של הרפורמה? לפחות כפי שהדברים נראים כעת – נראה שהתשובה לשאלה היא למרבה הצער חיובית. בחסות רעם התותחים הולכת הרפורמה וגוועת, כאשר פסק הדין הצפוי יעניק לכך את החותמת הסופית.
