שתי רכבות מונעות בפחד החלו לפני כשנה לדהור למסלול התנגשות הדדי זו לקראת זו, והתנגשו בקול רעש גדול בזמן הגרוע ביותר האפשרי, דווקא בזמן בו נראה היה שההתנגשות נמנעה, או לפחות נדחתה, בגלל איום חיצוני על נוסעי שתיהן.
הימין האידאולוגי משתוקק כבר שנים לרפורמה במערכת המשפט, בשל תחושה מגובה בעובדות שבית המשפט הפך לכוח עוצמתי באופן חסר תקדים בדמוקרטיות. בתחילת הדרך, כשהשיח סביב הרפורמה המשפטית עוד לא ירד מהפסים, רבים מאוד, גם מהמחנה השני, הודו בכך שרפורמה נדרשת (זוכרים את "ברור שצריך רפורמה! אבל לא ככה"?), אולם מהר מאוד המחנאות התגברה. מה שהחל במחלוקת רועשת מחד, אך גם בהצעות פשרה משמעותיות מאידך, הפך למלחמת אזרחים קרה כמוה מדינת ישראל לא הכירה, בה הצד שמתנגד לרפורמה הפך למחנה של "אף שעל".
הימין יצא לרפורמה מתוך תפיסה שבית המשפט העליון הולך והופך לרשות חסרת מגבלות על כוחה המוסדי, ומתנגדי הרפורמה יצאו למערכה נגדה מתוך תפיסה שבית המשפט העליון הוא המגן האחרון מפני כוחן השרירותי של הרשויות הנבחרות. מבלי להכריע בשאלה מי צדק בוויכוח בזמן אמת, החל מאתמול, ברור שרק הפחד של אחד הצדדים אכן התממש.
בפסק הדין שהתקבל על חודו של קול קבע בג"צ שלכנסת אין את הסמכות לנגוס ולו את הנגיסה הקטנה ביותר בסמכותו, תוך שהוא מבטל תיקון צנוע למדי לחוק יסוד השפיטה מטיעוני יום הדין, כאילו ביטולה של עילה מנהלית יוצאת דופן למדי יביא לפגיעה בלתי הפיכה בעצם היותה של המדינה דמוקרטית.
אולם הסיפור אינו עילת הסבירות, ולא ביטולו של השריד היחיד והזעום מרפורמה השאפתנית של לוין. פסק הדין קיבע את בית המשפט כמי ששופט לפי כללים אותם הוא קובע בעצמו, וגם כמי שלא יאפשר להם להשתנות אם אין רצונו בכך. עילת הסבירות אינה הסיפור, אלא ההיפוך המוחלט ביחסי הרשויות שביטול חוק היסוד בעניינה מייצג.
פסק הדין שהתקבל הוא הסיוט המשפטי האולטימטיבי של הימין. בג"ץ הבהיר לו שלא רק שהמצב החוקתי מבחינת הימין הוא בלתי נסבל, לא תהיה לו האפשרות לשנות את המצב באופן דמוקרטי – למעשה לנצח. מחנה פוליטי שלם, שהתקווה לשינוי במערכת המשפט היא אחד מהעקרונות המארגנים שלו לכל הפחות עשור, סופג הכרעה, בדיוק מאותו הגוף אותו הוא רואה כחזק מידי ממילא, לפיה מעתה האפשרות שלו לטפל באותה נקודה שבעיניו היא אקוטית כלל אינה קיימת.
בית משפט אחראי היה נמנע מלתת פסק דין כזה, שמונע כל אפשרות לשינוי מצב עתידי. בטח ברוב כה דחוק, בטח בשל סיבה זניחה למדי כמו צמצום הסבירות, ובטח ובטח בשעה בה מדינת ישראל נמצאת בהפסקת אש מהוויכוח החוקתי, בשל אש ממשית של מלחמה קשה וארוכה בה נלחמים כתף אל כתף חיילים משני המחנות המשפטיים.
בית המשפט העליון בחר בהכרעה כוחנית, ובניצחון מוחלט על הימין המשפטי. להכרעות כוחניות ומוחלטות כאלו עלולות להתלוות תוצאות לא צפויות, ולרוב לא חיוביות. דווקא מגוף שדורש לשמור על כוחו, עד כדי כך שהוא רואה בכל פגיעה באותו כוח פגיעה בעצם יסודות הקיום של המדינה, היה ניתן לצפות להבנה שלא ניתן לנצח יותר מידי במחלוקת שרק לפני מספר חודשים כמעט וקרעה את העם. ניתן היה לצפות מבית המשפט להבנה שאת טענות הימין המשפטי לא ניתן יהיה להמשיך ולהחזיק בכוח מתחת לשטיח, וכי המשך ההתעלמות מהטענות נגדו יביאו בטווח הארוך לפיצוץ גרוע אף יותר. ברגע האמת, בהחלטה אותה לא ניתן לצפות מרשות הפועלת בסבירות, בית המשפט העליון בחר להקשיב לטיעונים ולפחדים שמקורם רק בצד ממנו רוב שופטיו באים, ונכשל.
שני מחנות מלאי פחד אותנטי יצאו למאבק זה מול זה לפני שנה. בדיוק כשהמאבק נעצר, ללא השגים משמעותיים לאף צד, בחר בית המשפט לממש את הפחד האולטימטיבי של אחד מצדדי המאבק, תוך כדי ששני הצדדים נלחמים על חייהם יחד כנגד אויב חיצוני. אז נכון, את בית המשפט העליון החל מעכשיו אין רשות שיכולה להגביל, ואין איש שיכול לשפוט, ועדיין – את התנהלות בית המשפט העליון כגוף שבחר לקרוע את העם, בשעה בו נזקקת אחדות שורות, ההיסטוריה תשפוט.
