אינני זוכר מה התאריך היום אבל נראה לי שיום שישי ואני על קוצים בהמתנה להסעה שתוציא אותי עם שני חבריי לאפטר להתרעננות. לא כתבתי לכם מעל חודש, שבמהלכו קרו כל כך הרבה דברים וכל כך הרבה חוויות מעצימות רגשיות וחברתיות.
הוקפצנו כמה ימים לפני חנוכה, כשהיינו בבית לאפטר. זה לא היה כמו הפעמים הקודמות, שהיו מלוות בשמועות לגבי משימה כזו או אחרת. הפעם פשוט אמרו: "תתייצבו תוך ארבע שעות ,יש הרבה עבודה'". הגענו והתחלנו להבין בין השורות שכנראה הפעם זו משימה גדולה וממושכת שדורשת ציוד לזמן רב. אני מבטיח לכם שיותר מכל דבר אר רצינו להיכנס לעומק רצועת עזה.
ההתרגשות הציפה עימה שאלות ששאלנו אחד את השני בערב שלפני הכניסה, תוך כדי בדיקות ציוד אחרונות. השאלה שיצרה הכי הרבה דיונים הייתה האם להשאיר מכתב למשפחה. חבר אחד העדיף שלא לכתוב כי הוא לא היה יכול להתמודד עם ההשלכות. אחרים דווקא ביקשו לכתוב כדי להשאיר מעצמם משהו לסביבה הקרובה. חבר נוסף הרים את קולו וסיים הדיון: "אין מה לעשות דרמה ולכתוב מכתבים. כולנו חוזרים משם כמו גדולים".
באמצע אותו לילה ראיתי אותו מכונס בעצמו בשק השינה, כותב מכתב למשפחה בטלפון. ושאלתי אותו את השאלה המתבקשת, והוא השיב שהוא מאמין באמונה שלמה שלא יקרה כלום אבל הוא לא יסלח לעצמו אם לא ישאיר אחריו שום דבר. אני הבטחתי לארוסתי ולמשפחתי לא לכתוב אז אנצל את שורות אלו כדי לומר שלא משנה מה יקרה לי, באיזה נסיבות היום מחר או בעוד שנה, אם זה יקרה על האדמה הזו ולמענה, דעו שזה כל מבוקשי.
חמש שעות לכניסה
שכחתי דבר חשוב בדרך חזרה לעזה: חנוכייה! מה עושים? ראיתי את החבר הדוס של המחלקה מאלתר משהו עם כמה נרות ודוחף לתיק שלו ואמרתי לו ולעצמי שאין מצב שזה גורלנו בחג הזה, אנחנו לא גולים בארצנו, ואיננו עוד עם נרדף שצריך להחביא את מנהגיו ואמונתו. הפעם אנחנו לוחמים כדי להגן על אחינו כל בית ישראל ועושים את זה בגאווה גדולה. החג הזה , גם בלב עזה תידלק חנוכייה ויהי מה! במקרה שבוע לפני נפגשתי עם יאיר סקורי רב החטיבה שלידנו, בוגר הישיבה בשדרות, התקשרתי אליו ואמרתי לו שאנחנו כבר נכנסים ואין לנו חנוכייה. כעבור חצי שעה הוא התקשר אליי ואמר לי לצאת לש"ג ושם העביר לי מארז מופלא שכלל חנוכייה, נרות שמן וכיסוי מפני רוח. הוא גם צירף חוברות משעשעות שאפשר להעביר עמן את הזמן בזמן שהנרות דולקים.
המ"מ שלי הרים גבה ושאל למה אני מוסיף את המארז הכבד הזה לתיק והוסיף שעדיף לאלתר כמה נרות ולהדליק בצניעות, אבל כל גרם שהחנוכייה הוסיפה לי לתיק גרמה לי אושר ותחושת גאווה. עוד ניצחון קטן של האור על החושך.
ככל שנכנסנו לעומק הרצועה, שמנו לב להישגים של חיל האוויר בימים שקדמו לכניסתנו. בסוף היום הראשון והמתיש הגענו לבית נטוש שהפך לביתנו, ואחרי מנוחה קלה התחלנו לעבוד כדי שהוא ירגיש בית – להזיז ריהוט, לבנות עמדות ולשבור קירות.
שמירה ראשונה על הבית שלנו
בשתיים לפנות בוקר עליתי לעמדת שמירה מאולתרת ותחושת מתח הפכה לי את הבטן. במלחמה אין "זאב זאב" – כל רעש הכי קטן צריך לקבל יחס של איום קונקרטי, גם אם זה דורש מאיתנו לקום 16 פעמים בלילה לדריכות שיא ולחזור לישון.
החשש השאיר אותי דרוך וחד, מנסה להבחין בין נפנוף כנפיים של ציפור לילית או יללה של חתול לבין רעש של צעדים או נקישות מתכתיות, לפקוח עין מול כל הבזק או טיפת אור ולשנן את הגזרות מסביבך. על אחד גג אחד הבניינים מולי ראיתי אור מרצד , בשנייה הראשונה מיקדתי את התצפית לאזור ושמרתי על קשר עין לאחר מכן ראיתי שהאור זז לכיוונים שונים ולכן הסקתי שזו תזוזה אנושית חשודה ודיווחתי לכוחות הגזרה ולפיקוד.
לפתע ראיתי את האור עולה למעלה לשמיים. זוהה רחפן של כוחותנו. קיבלתי ח"ח על הערנות והזיהוי וחזרנו לשגרה.
למחרת שוב שמירה, הפעם באור יום. במהלכה זיהיתי פיר של מנהרה מאחורי המתחם שלנו וכוחות של הנדסה קרבית הגיעו בזריזות לפוצץ אותו. בהמשך השמירה ישבתי וחשבתי ולאט לאט הבנתי שאנחנו נמצאים בחוד החזית בלב עזה. לפני חודשיים הם נכנסו לעיר שלי, לשכונה שלי, ניסו להרוג ואף פצעו את אבא שלי, והיום אני כאן על ציוד מלא עם נשק וצבא עוצמתי אצלם בבית.
בהמשך יצאנו לסיור בין הבתים. בבית השני מצאנו מדי חמאס, מסמכים ומפות. רציתי להדליק שם נר לזכרו של חברי שילה כהן הי"ד אבל נאסר עלינו להדליק טיפת אור שכן זה יראה למרחק ויחשוף אותנו. כשיצאנו להתמקם בבית אחר קיבלנו הוראה לשרוף את הבית כדי להיות בטוחים ששום דבר צה"לי לא יישאר בשטח ויסייע לאויב. את הפקודה הזו ביצעתי בשמחה, כי נר לזכר שילה לא יכולתי להדליק אבל בית שלם של פעיל חמאס בהחלט נדלק ואורו נראה למרחקים.
בין הבתים
השבוע הראשון שלנו היה באזור שכונת רימאל שהייתה פעם שכונת יוקרה עזתית. התנאים שם טובים ביחס לשאר הרצועה – הבתים היו גדולים עם הרבה פינות ישיבה ומקום לציוד שלנו. אבל הריח, יא ראבי איזה ריח: סירחון אנושי מלווה בריח מתמיד של שריפה היו מנת חלקנו בשבוע הראשון. כשחשבנו שהריח עבר התברר שזה היה רחוק מהמציאות – אנחנו פשוט התרגלנו אליו.
באחד הבתים ברימאל הגענו למסקנה שאם אנחנו כבר נמצאים פה וזה ביתנו, למה שלא נתחיל לחיות כמו כמו בבית ונתחיל להשמיש את המטבח? באותו יום כבר התחלנו לשבור ולנקות להזיז ולחטות כמה שאפשר על מנת שהגז במטבח יהיה שמיש והמטבח יהיה קצת יותר סטרילי. הכשרנו חלק מהכלים של המקומיים וקיבלנו פינת עבודה קטנה ונקיה ליד הכיריים, או כמו שהמ"מ קרא לה, "חלקת האלוהים של סאסי". אחרי כל מנות הקרב שאכלנו, כל מנה שהוצאתי הייתה כמו משהו ממסעדת גורמה. כמה שזה היה לי כיף!
באחד הימים מפקד הפלוגה הביא לנו מכשיר סללורי ישן שמיד קיבל אצלנו את שם הקוד "הטלפון הטיפש" כדי שנוכל להתקשר למשפחות שלנו לעדכן ולהרגיע. הזמן עם המכשיר קצוב מאוד כי הוא עובר בין כולם ולעיתים אין קליטה ואין סוללה, אבל מה לא עושים בשביל לשמוע את אהובינו שיושבים בבית ודואגים. באחת השיחות עם שוהם ארוסתי נוכחתי לדעת שהאלופה הזו כבר סגרה תאריך ואולם בזמן שרצינו. איזו שמחה הייתה בבית, עד שצעקנו עלינו להיות בשקט כי אנחנו באמצע מלחמה.
החלטתי להפתיע אותה ולרשום עם הספריי המבצעי "סייב דה דייט" על אחד החלונות המשקיפים אל הים. לקח לי שבוע לתכנן את זה ולמצוא חלון היזדמנויות מתאים כדי לבצע את מה שנדרש ולשלוח לה תמונה של התוצאה. נרשמו כמה רגעי אושר אישיים וחברתיים באותו יום.
אלו ראשי הפרקים שלי דביר סאסי ושל פלוגת הרובאית בגדוד 429. היה טוב וטוב שהיה. עוד ניפגש כאן על החוף ביישובים שיוקמו בקרוב.
