שלושה חודשים אחרי מתקפת הטרור האיומה על יישובי הנגב המערבי, קיבוץ בארי נראה כמו מצבה אילמת לטבח הנורא שהיה כאן. בשׁורת הבתים החיצונית שמקיפה את היישוב שולט הצבע השחור, מלווה אותנו פנימה במשחק של אור וצל בין הבתים שנפגעו לבין אלה שעדיין שטופים צמחייה ירוקה מבשרת טובות. בשלהי אוקטובר עוד אפשר היה למצוא כאן תרמילי קליעים בשבילים ושלוליות דם בבתים. תושבים כמעט שלא היו כאן, רק קבוצות דיפלומטים מהעולם ואנשי תקשורת. התחמושת כבר איננה ורוב כתמי הדם נוקו גם הם, אולם התושבים עדיין שוכנים בגלותם במלונות שונים ברחבי הארץ. הטנקים שהמתינו לכניסה הקרקעית בכניסה לקיבוץ מצויים כעת בעמדות מפתח משני צידי הרצועה, רועמים ומקפיצים את אלה שטרם התרגלו למוזיקה של העוטף – רעשי המלחמה.
על בתי בארי, כמו גם ביישובים האחרים באזור המותקף, תלויות כרזות ניילון עם תמונות בני הבית שלא חולצו בשלום. השילוט מכוון לשני קהלי יעד שונים, הזירה הבינלאומית מול זו המקומית. חלק מהכרזות נושאות את תמונות הנרצחים בכיתוב נלווה באנגלית אודות אלה ש"were brutally murdered in this house". האחרות, בכיתוב בעברית, דורשות להחזיר את השבויים הביתה עכשיו. לצד תמונת חלק מהחטופים נמצא עדכון מאוחר, שמציין את מספר הימים שהוחזקו בשבי עד ששבו בעסקה מול חמאס או שנרצחו בשבי.
Video: הילה רותם שנחטפה לעזה ושוחררה. צילום אורלי גולדקלנג
בקדמת בית משפחת רותם מתנוססת כרזת התמונות של אמא רעיה והבת הילה, וגם זו של השכנה-החברה אמילי הנד בת התשע, ששהתה אצלם בשמחת תורה. על כיסאות פלסטיק מלפנים יושבות רעיה והילה עצמן, לוקחות חלק במסיבת עיתונאים יוצאת דופן שאורגנה על ידי מטה המאבק לשחרור החטופים. מול סוללת המצלמות ומכשירי ההקלטה יושבים גם עמית שני ששוחרר כמוהן לפני כחודש, ובני משפחת שרעבי – נירה רעייתו של יוסי שמוחזק עדיין בשבי, ושתיים משלוש בנותיהם, אורן ואופיר. לצדן יושב ומחזק שרון שרעבי, אחיהם של יוסי ושל אלי שנחטף גם הוא לעזה. הבנות קופצות בבהלה למשמע בומים שעולים ממרכז הרצועה הכול-כך קרובה לכאן. נירה ושרון מנסים לחזק אותן ולהרגיע, אבל המבט החושש שלהן מופנה בתנועה לא רצונית לאחור, כמו מחפש את חדירת המחבלים האפשרית.
נירה כבר הייתה פה כמה וכמה פעמים. שוב ושוב היא באה לספר את סיפורה לקבוצות שונות לצד הבית המפוחם שלה, הצמוד לבית רותם. הבנות הגיעו הנה היום במיוחד. "קוראים לי אורן ואני בת 13, זו הפעם הראשונה שלי בבארי מאז השביעי לעשירי", מקריאה אורן מהדף מול עיתונאים שנדרשו שלא לפנות אליה ולדוברים האחרים בשאלות ספונטניות, נוכח הרגישות. "הפחיד אותי להגיע לכאן. זה הקיבוץ שבו נולדתי וגדלתי עם המשפחה והחברים שלי, אבל אחרי כל מה שעברנו כאן קשה לי להיות כאן, וחששתי לבוא. אבל אני מתמודדת עם הפחד כי הדבר המפחיד ביותר הוא שאבא שלי חטוף בעזה עכשיו כבר 87 ימים ולילות".
אורן מספרת שאבא הבטיח שישחקו יחד כדורגל במוצאי שבת, כרגיל. הוא הרי נהג לאמן אותה ולעודד, ולהגיע לכל המשחקים של הקבוצה שלה. אלא שבמוצאי שבת הם כבר לא היו יחד. יוסי הצליח להחזיק את ידית הממ"ד בפריצת המחבלים הראשונה לביתם, אולם כוחו לא עמד לו בניסיון הפריצה השני. נירה והבנות הובלו לדשא הסמוך, כשהן צופות באבי המשפחה כשהוא נכבל לצד שכן נוסף ונלקח משם יחד איתו ועם הנערים אופיר אנגל ועמית שני. "אבא לא הוריד את העיניים מאמא", מציינת אורן בקול רועד שמסגיר את המבוכה והקושי במעמד כולו. "הסיעו אותם משם, ואז המחבלים ששמרו עלינו פתאום רצו, והשאירו אותנו לבד". בנות המשפחה מצאו מחסה ושהו בו עד שחולצו כמה שעות מאוחר יותר. באותה שעה נחטף גם דוד אלי ביתו, לא רחוק משם. רעייתו ליאן ובנותיהם יהל ונויה נרצחו. האחיינית אופיר מספידה אותו ואחריה מגיעות העדויות הקצרות מהשבי של עמית שני ושל הילה ורעיה רותם, כשכולם מסכמים בבקשה להשיב את החטופים.
ימים של שקט
ריח השריפה עדיין עומד בבית משפחת רותם, כמו גם בבתים אחרים אליהם הורשנו להיכנס. כמונו, גם הילה מגיעה הנה לראשונה, נכנסת בהיסוס אל הבית עם מעטפת קרובים ואנשי חוסן. אחריה נכנסים בתורנות עשרות עיתונאים שמבקשים לצלם ולתעד את פיסת ההיסטוריה המחרידה שקרתה כאן, עבור הילה הסיור הזה הוא ביקור בית מטלטל: חפצים מוכרים מפוחמים, ריהוט שהושחת, אינטימיות ביתית שחוללה. חלון המטבח הפרוץ משמש כמסגרת לתמונה פסטורלית של הדשא והעץ שניבטים מהחצר, כאילו שום דבר מיוחד לא קרה כאן מטרים בודדים מהם.
מכאן אנחנו עוברים לחצר משפחת יוסי שרעבי הצמוד. "אנחנו עומדים פה מתחת לבית, הבית שלי ושל יוסי, של אורן, של אופיר, ושל יובל", אומרת נירה, אחרי שהיא מודה לכל מי שבא לשמוע. "הבית הוא הלב, ולא משנה איך הוא נראה ובאיזה מצב הוא. אז הלב שלנו כאן. לא משנה כמה פעמים אני מגיעה לכאן, וכל פעם מחדש אני לא מצליחה להתרגל למה שקרה פה", היא אומרת כשקהל המאזינים מהנהן בהסכמה. "לא ניתן שזה יקרה פעם נוספת, ואנחנו צריכים עזרה של כל אחד מכם להפיץ את הסיפור הזה בכל העולם… אנחנו עם חזק, עם שיודע להרים את עצמו כל פעם מחדש, וזה מה שיקרה כאן".
אנחנו ממשיכים לתחנה הבאה, בית משפחת שני, שם ממתין לנו עמית, מיישר את הכרזה שהוא מככב בה, זו שנתלתה בימים ששובו מהשבי עמד בספק. אחרי סיור קצר בבית ההרוס, שם אלת בייסבול מגינה עדיין מונחת על שולחן פינת האוכל שלו, אנחנו מגיעים לביתו של אבי שרעבי. האח שרון, כמו הגיסה נירה, כבר למוד שיח תקשורתי. גם הוא מבקש שנזכור את תפקידנו כאן – כאנשי תקשורת ובעיקר כעם: "בימים כתיקונם הייתי אומר לכם ברוכים הבאים לבית של אבי ואלין שרעבי", פתח ואמר, בעוד נירה מיישרת לרגע את הכרזה עם תמונתו של גיסה אבי. "אבל היום אני אומר לכם: ברוכים הבאים להיסטוריה של עם ישראל. הזירה הזו זו זירת מלחמה. מלחמה שברדיוס המצומצם הזה נרצחו ליאן, נויה ויהל. המשפחה שלנו", הוא משתתק לרגע, ומיד מוסיף: "לא נרצחו, נשחטו. הן אפילו לא אחוז אחד ממה שקרה פה באמת, אבל כל עם ישראל צריך לעלות לכאן לרגל כדי לראות את התמונות שניסו להכחיד, את עם ישראל, ולהוציא אותו מהמקום הכי שלו במדינת ישראל והכי בטוח. מפה נכנסו טרוריסטים מחבלים, שהוציאו את אלי מהממ"ד, מהמקום המוגן, ולקחו אותו לעזה כמו שלקחו את יוסי. אבל עדיין הם לא פגשו אחד את השני, הם לא יודעים אחד על השני. הגורל שלהם הוא לא רק להיות אחים. הגורל שלהם מחבר את הסיפור של כל עם ישראל בשביעי באוקטובר. של אנשים שנרצחו, שנחטפו, שנחצו; של חיילים ואזרחים מסרו את נפשם למען מדינת ישראל. אני מאוד מקווה שהסיפור הזה, שהראיות האלה שתראו בפנים, יהדהדו בכל לב של כל אחת ואחד מאיתנו. שהמציאות הזו תיגע בכל אותם רגעים ושיקולים של מקבלי החלטות להוציא את החטופים שנשארו שם ושאנחנו לא משאירים אותם מאחור. זו המחויבות של כולנו. אלה הערכים שגדלנו עליהם. לא עוזבים אף אחד בשטח איוב".
את סיור העיתונאים ליוו מדי פעם צלילי סאונד ושירה – דיסוננס מצמרר בין המראות הקשים, ריח השריפה לשירת "את המנגינה הזו אי אפשר להפסיק" שנשמעה מדי פעם ברקע. הדיסוננס הזה התחבר בצורה מצמררת לקראת שקיעה. הקולות הלכו והתחזקו ככל שהתקרבנו לבית משפחת יהודית ושמוליק וייס. כמו בבתים האחרים, גם כאן הסיפורים שנחשפו בתקשורת צפים ועולים לנגד עינינו. אנחנו יוצאים מהכניסה האחורית למרפסת, שם המתינו לנו על במה מסודרת בין חורבות הבית נגן קלידים, תופים, זמר בגיטרה וזמרת ליווי. צלמי הערוצים החליפו ביניהם מבטים תוהים, עד שהאיש והגיטרה פתח בדברים: "אני דניאל וייס, בנם של שמוליק ויהודית וייס. אנחנו עומדים מעל חורבות הבית של ההורים שלי. פה אבא שלי נרצח, ומפה אמא שלי נחטפה. אנחנו חמישה אחים, היינו ארבעה בקיבוץ באותו יום. שבוע אחרי השביעי באוקטובר קיבלנו את ההודעה על אבא, ובשלושים שעשינו לאבא – חודש ושבוע אחרי הטבח – קיבלנו את ההודעה והגופה של אמא". דניאל נושם עמוק לפני שהוא ממשיך, כשקולות פיצוץ שוב עולים מעזה. "אנחנו כאן כי בחרנו לחיות. בחרנו דרך המוזיקה להתחבר ללבבות אחת של השנייה. ומה שירשתי מההורים שלי זה את ההסתכלות על האור בין כל הקושי, וכל הדברים הנוראיים שקורים. בעזרת המוזיקה אנחנו מצליחים להתחבר לזה. מודה לכם שבאתם, זה רגע מאוד מאוד מרגש עבורי, סגירת מעגל מטורפת".
Video: . צילום אורלי גולדקלנג
דניאל וזמרת הליווי שרים את "מוכרחים להמשיך לנגן", ואז מבקש דניאל לשיר את "אני גיטרה" ששמוליק אהב כל כך, כשהוא מנגן בגיטרה הראשונה שאביו קנה לו. הקהל מוצף דמעות כשהוא שר את הבית האחרון: "אני גיטרה, הייתי פעם עץ אולי, ובתיבת התהודה אני זוכר את כל מי שניגן עליי, ואני אומר", דניאל לקח נשימה עמוקה, הפנה מבטו אל קירות הבית החרב, ואמר: "אבא, אמא – תודה". המופע, "חלק מהפרויקט של דורון רפאלי שמגדל אותי", לדברי דניאל, המשיך בשני שירים נוספים, הפעם דואטים עם הזמרת המיתולוגית מירי אלוני, שהגיעה למקום בכיסא גלגלים. קולה העוצמתי יחד עם זה של דניאל מצליח להרעיד את בארי בשירת "השמש תידום בין עזה לרפיח". החבורה כולה השלימה את המופע בשיר "ימים של שקט", רגע לפני שהקהל המורכב מאנשי תקשורת בא לחבק ולחזק ולהתפזר.
הדרך חזרה לשער בארי מלווה בסיפורים ששמענו. מכאן יצאו אנשי הקיבוץ – מי לקבורה, מי לשבי, ומי חולץ בחשש כבד מפני מחבלים שעוד הסתובבו עם כלי נשק בשטח. טיהור בארי נמשך ארבעה ימים, במהלכו נהרגו תושבים, אנשי כיתת הכוננות ולוחמי צה"ל. בנות שרעבי מסתובבות גם הן איתנו בין הבתים, סקרניות לא פחות. "פה הסתתרנו, לא?" שואלת אחת מהן, ולנו לא נותר אלא להחסיר פעימה יחד איתן. מישהו מדבר על הבתים שנראים כאילו איש לא נגע בהם לעומת אלה הסמוכים השרופים עד היסוד. כאלה שבערו במשך שעות ארוכות עד שלא השאירו זכר לדיירים. "נקווה שהם נרצחו לפני שנשרפו", לוחשת מישהי. אחר מושך כתפיים, "מי יודע. מי יודע", ומישהי מנסה לנחם: "אולי לפחות נהרגו קודם משאיפת עשן". הרולטה הרוסית ששיחקו בה רצחני חמאס יחד עם תושבי עזה שהגיעו לגל שני ושלישי של התעללות בתושבים, אונס, רצח וביזה, הביאה לדירוג מקברי של סגנונות הרצח. חלקם דאגו להשאיר מאחוריהם כתובות מרוססות בכמה מהבתים, שנאה של שחור על גבי דופן לבנה, כתובת על הקיר.
