השביעי באוקטובר הוא קו פרשת מים שיש לו היבטים גלויים הנמצאים על סדר יומה הבוער של החברה הישראלית, ולצד זאת היבטים נוספים, סמויים יותר, שימשיכו וילוו אותנו במשך שנים ארוכות וכואבות תוך שהם שבים ומתלבנים עד דק.
אחד מהיבטים סמויים אלה הוא סוגיית הזהות הנשית המתעצבת תוך כדי אירועי המערכה הנוכחית. ככל שהזמן נוקף הולך ומתברר גורלן מעורר הפלצות של הנשים הישראליות במערכה זו שעה שהזוועות הנחשפות מטלטלות אותנו ומכות בנו הישר בבטן הרכה. גורל זה, המגלה אמנם טפח אך מכסה טפחיים, מקבל במה הולכת ומתרחבת בשיח הפומבי. לצד זאת, ישנם היבטים נוספים שטרם ניתנה להם תשומת הלב הציבורית. אלה מושפעים ישירות ממיצובן של נשים במלחמה ומעצבים באופן עמוק את ההגדרה 'נשיות' מתוקף מעמדה כמושג תשתית או כקטגוריה ראשונית, כפי שקורה לא אחת במאורעות היסטוריים דוגמת זה שאנו מצויים בו כעת, אלה המרעידים את אמות הספים והשומטים את הקרקע תחת תובנות עומק בהן החזקנו במשך שנים.
ככל זהות אחרת, אף זהותן של נשים איננה מהות קבועה או נתונה מראש בלבד. כך, לצד הרכיבים בזהות הנשית הכרוכים בהיבטים פיזיולוגיים, נבנו במשך הדורות נדבכים נוספים הנענים להקשרי הזמן והמקום והמתעצבים לאורם. מן הבחינה הזאת מלחמת 'חרבות ברזל' היא צומת דרכים מרתקת בכל הקשור לכינון הזהות הנשית.
מחד, מעולם לא היתה כמות כה גדולה של נשים שהיו מעורבות באופן ישיר בלוחמה עצמה: שחרפו נפשן ויצאו בעוז להגנת העם והמולדת, שנפלו בעת מילוי תפקידן זה, שנלקחו בשבי, שעברו עינויים ושהפכו לסמלי עוז וגבורה שהחברה הישראלית מעלה על נס החל מימיה הראשונים של המערכה. בהקשר זה הקטגוריה 'נשיות' מועצמת באופן שאין דומה לו בהיסטוריה היהודית והישראלית, וכפי הנראה אף בחברות אחרות בעולם המערבי.
מאידך, נראה כי מעולם בקורותיה של מדינת ישראל נשים לא נתפסו באופן כה מובהק כקבוצה הזקוקה להגנה. אין מדובר רק במתווה הפסקת האש שהניח באותה משבצת ילדים, קשישים, חולים ונשים, אלא גם באכזריות מעוררת הפלצות שהופנתה על ידי לוחמי החמאס ותושבי עזה כלפי נשים דווקא. האלימות המינית רחבת ההיקף שהחלה במתקפת השביעי באוקטובר והממשיכה כפי הנראה בשבי העזתי אף ברגעים אלה, מבינה את הנשיות כייצוג של קדושה או של טהרה, שעה שפגיעה מינית בנשים ישראליות משמעה חילול כבודם של הגברים שלא השכילו לשמור על נשותיהם. כך לכל הפחות בעיניהם של מחבלי החמאס. לכן, לשם הדוגמה, נשים שנלקחו בשבי הוצגו לראווה בפרהסיה העזתית, נישאות על כפיים לעיני הצופים כגביע ניצחון (כך בעדותה המצמררת של ירדן רומן גת). נשים, ודווקא הן, הוצגו כסמל המייצג את תבוסתה של מדינת ישראל ואת אזלת ידה בהגנה על עצמה. מן הבחינה הזאת 'נשיות' איננה עוד חלק מקבוצת ההתייחסות של החוליות החלשות בחברה הראויות לחמלה, אלא מהווה קטגוריה העומדת בפני עצמה והמשמשת כפלטפורמה לביטוי המאבק ויחסי הכוחות בין מדינת ישראל ואויביה. לכאורה זיהוי זה בין נשיות וחוסן החברה הישראלית מתקיים בזירה העזתית בלבד, אולם בסופו של יום הוא מחלחל גם לתודעה הישראלית, ולו מכיוון שהוא מוזכר בבמות השיח הישראליות אולם איננו נידון באופן ביקורתי או רפלקטיבי.
עולה מכאן כי מלחמת השביעי אוקטובר פועלת בתנועה כפולת פנים המושכת לשני כיוונים מנוגדים בתכלית. האחת, פורצת את גבולותיה של ההגדרה 'נשיות' המוכרת לנו מאז ומעולם ומייחסת לה יכולות שהובנו עד כה כשייכות לגברים בלבד. לצידה, קיימת מגמה המקבעת נשים באתרים הזקוקים להגנה, לא רק מעצם היותן חלשות, אלא מאחר ומגמה זו משתפת פעולה עם תפיסות קמאיות המניחות כי חוסנה של החברה נמדדת באמצעות יכולתה להגן על נשותיה תוך דגש על היבטים מיניים. הקטגוריה 'נשיות' פושטת אם כך צורה ולובשת צורה בימים אלה, שבה אל מחוזות מוכרים ובה בעת הולכת לשדות חדשים לגמרי. רעידות אדמה זהותיות מסוג זה תשפענה לא רק על ההבנה של המושג 'נשיות' אלא על רווחתן הגופנית, הנפשית והחברתית של נשים בימים שנכונו לנו. הצעד הראשון בדאגה לכך ששינויים אלה ייטיבו עם נשים הוא להכיר בהם; להוציא אותם מן המישור הסמוי מהעין אל הזירה הגלויה והפומבית ולבחון את השפעותיהם על נשים כמו גם על החברה כולה.
