אני לא אדם תחרותי, אבל בשבועות האחרונים החלה תחרות קטנה בבית משפחת זמרי. בימי שלום, נהוג היה שמי שמכין את ארוחות הבוקר לילדים לבית הספר הוא עבדכם הנאמן. אך לאחרונה, לאחר שיחה עם ד"ר זמרי היא הציעה – לאחר תלונות חוזרות ונשנות על עייפות מצדי, שהיא תחלוק איתי את המשימה כך שאוכל במשך שלושה ימים בשבוע להמשיך לישון עוד חצי שעה. לא קיבלתי את הצעתה מיד, מודה, חשדתי. אף אדם נורמלי, בטח לא אוהבת שינה כמוה, יציע הצעה כזאת בלי לדרוש תמורה. מה גם, שיש קטע באבא שמכין לילדים שלו את קופסת האוכל לבית הספר.
אני נזכר באבא שלי, בתקופה שהקופסה הייתה שקית, והלחמנייה הייתה שתי פרוסות לחם שחור. הייתי מתעורר במיטה כילד, אבא במטבח שומע רשת ב' וחותך לחם שאפשר לשמוע מרחוק ממש, שהוא נחתך. זה לא שהוא לא השקיע ולעתים הפתיע בחביתת הירק המפורסמת שלו, אבל לרוב היינו מסתפקים בכריך שוקולד או גבינה. או שוקולד עם גבינה (זוכר לך את זה אבא). אני לא מתכוון להתבכיין פה על מר גורלי ואבא תמיד הכין סנדוויצ'ים באהבה, אבל בואו, בכל הנוגע לכריכים הייתי הקבצה ב'. בטח לא ברמה של גולן שאמא שלו חשבה שהוא מחבל נוח'בה והייתה מארגנת לו איזה ארבעה כריכים בשריים כל שבוע. כמה קינאתי בחלה עם הקציצות של האפס הזה שישב לידי ואף פעם לא הציע.
בכל אופן, נהניתי מהתחושה שאני היחיד שמכין לילדים אוכל בבוקר. זה היה התפקיד שלי, ועשיתי אותו באהבה תוך שאני מציין בכל הזדמנות שזה התפקיד שלי ואני אחראי עליו ובבקשה לתת לי קרדיט. ובכל זאת, הד"ר הציעה, ולא מצאתי שום סיבה לסרב. מה כבר יכול לקרות, למה שאני אצטער על זה, למה שאתחרט. טוב, אתם כבר מבינים לאן זה הולך.
כל צהריים כשהילדים היו חוזרים מבית הספר, לפני מה למדו, מה עשו, עם מי התקוטטו, השאלה הראשונה שלי הייתה "איך היה האוכל?". הם מצדם היו מוציאים את הקופסה ומראים לי בגאווה איך אכלו כמעט הכול. לעיתים חצי פיתה, לפעמים שליש, קצת מהירקות, טיפה מהקרקרים, נגיעה מהפרי, אבל בסך הכול נראו כמו לקוחות מרוצים שכנראה יחזרו.
ולפני שבועיים, ד"ר זמרי הכינה להם את הקופסאות ואני נתתי לה להתפנק על טקס פתיחתן עם שובם של הילדים. ואז, הם ניגשו אליה שלושתם עם קופסאות כל כך נקיות שנראו כאילו יצאו הרגע מפס הייצור. בעוד שאצלי תמיד נשאר קצת, או יותר, נראה ששם העבירו גם שטיפה. שאלתי אותם בצער אם אמא לא הכינה מספיק, אבל הם ביקשו ממני לא להתערב והתרפקו עליה כאילו מינימום מדובר בד"ר אסף גרניט. "זה היה הפרנץ' טוסט הכי טעים בעולם" אמרה גפן. "ממש אהבתי את הביצה בקן" הוסיף העולל. "הפיתה עם זעתר שלך הכי טעימה", ציין אדם.
לא הבנתי. שלוש מנות שונות? טוב שלא הצעת להם לשמוע גם על המיוחדים שלנו. ומה זה חוסר הנאמנות של הלקוחות כפויי הטובה האלה? אבא שלהם קם כל בוקר ומורח מכל הלב גבינה, חותך מלפפון, משקיע בפתיחת טונה מדי פעם, לפעמים מפנק בתפוח אדום. איפה הנאמנות? פעם אחת זורקים לכם פרנץ' טוסט ושכחתם מי בנה אתכם?
קרמול האפרסק
גפן שכנראה קלטה מהפנים שלי שאני קצת מתבאס מזה שהם עפים על האוכל של אמא, (ייתכן וגם אמרתי "אני מתבאס שאתם עפים רק על האוכל של אמא"), חיבקה אותי ואמרה שגם אני מכין טעים. ואם לא הייתה מוסיפה "כמעט כמו של אמא", ייתכן ואפילו הייתי ממשיך איתה את החיבוק. אבל סחבק לא נכנע בקלות. רוצה תחרות, תקבלי תחרות.
בשלב מסוים, ד"ר זמרי החלה לקלוט שאני מרמה. קונה תותים ומסתיר אותם מאחורה במקרר, כדי שהיא לא תראה ביום שלה. קם חצי שעה קודם וקופץ למאפייה, כדי לקנות בגט חם שישבור כל ניסיון שלה לפנק יתר על המידה. פתאום אין יותר גבינה לבנה רגילה, רק שמנת פילדלפיה 300 אחוז שומן. הקרבות נהיו קשים. היא חותכת להם סלט פירות בבוקר, אני מקרמל אפרסקים (נראה לי שזה לקרמל, שמתי סוכר וחיממתי). היא קונה ביסקוויטים בכמה צבעים שיהיה להם מתוק, אני משדרג באבוקדו עם מלח גס. והילדים? מתחילים להתרגל לשפע וכמו לקוחות במסעדות גורמה חוזרים הביתה עם הערות. "המנה הייתה ליד", "לא הרגשתי שאתה מבין את הכריך", "הייתי מוריד כמה מרכיבים במנה". מעמד פתיחת הקופסאות הפך לאירוע הקנטה המוני. כל ביס שהושאר מקופסה שלה גרר צחוק מצדי, כל חתיכת שרי שלי שהושארה יתומה, גררה גיחוך מצידה. מי ינצח בקרב על הקופסה, מי ייקח את הפרס הגדול שהוא תבוסת האחר, מי יהיה זה שימשיך איתנו לכיתה הבאה. זאת ועוד, בפרק הבא של שני אנשים שנדפקו לגמרי מקצת תחרות.
אחרי שבועיים של טירוף קולינרי החלטתי לשים לזה סוף. לקחתי את שירן למקום בו אנחנו פותרים הכי טוב סכסוכים, המרפסת. מזגתי לנו כוס מים בציר 23 ואמרתי לה שזה לא יכול להימשך ככה. גם מתחילים להיגמר לי הרעיונות לחידושים, וגם עלות המזון שלנו בבית קפצה ברמה כזו שאייל שני התקשר לנזוף. היא הסכימה, ורמזה שאם נמשיך ככה לא רק הבצק במאפייה למטה עלול לתפוח. סגרנו בינינו שחוזרים לכריכים פשוטים וקצת ירקות, הסכמנו שפעם בשבוע נפנק עם משהו מיוחד, אבל אסור שהמיוחד יהפוך לנוהג. יום למחרת היה התור שלה, ואני חששתי שהיא תעבוד עלי ותמשיך להרעיף עליהם קופסאות מישלן. אבל ד"ר זמרי כמו ד"ר זמרי, תמיד עומדת במילה שלה, ולשמחתי העידו על כך גם שלושה זוגות עיניים מאוכזבות שפגשתי בחזרה מבית הספר. טוב נו, לא פשוט לעבור משלושה כוכבים למסעדת פועלים. שיגידו תודה, אני עוד מתגעגע לרעש החיתוך של הלחם השחור של אבא.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
