רשימת שמותיהם של משפחת בני יעקב, הפותחת את ספר שמות, אינה סתמית כפי שהיא נראית אולי ממבט ראשון. יש בה כדי להניח בעדינות גשר מספר בראשית, שעיקר מהותו עיסוק ובירור סוגיות הקיום של דמויות אישיות ומערכות יחסים משפחתיות, לספר שמות המבקש לספר את סיפורה של קבוצה שהופכת לגוף גדול בעל תודעה עצמית נפרדת של עם. כמאמר השיר "פתאום קם אדם בבוקר ומחליט כי הוא עם ומתחיל ללכת".
אך מעבר להיבט הספרותי המקשר בין הספרים, יש גם מסר מהותי ברשימה זו, שהרי מיד לאחר ציון השמות לא יופיעו יותר הדמויות בשמותיהן, ותחת זאת יתוארו רק הפעולות הקולקטיביות. היחיד יהפוך להיות עוד מספר בשירות הקבוצה. תיאור היווצרות עם ישראל יחסר במכוון בשלב הזה מערכות יחסים אישיות ומשפחתיות, ויהפוך לתיאור שיש בו כעין משהו מכני, כאשר כל האנרגיות מופנות להולדה: "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם".
אף שנראה כי מחיקת הזהות האישית נצרכת כדי להביא ליצירת זהות לאומית, היא מציבה גם את הסכנה הטמונה במעבר מהאישי לקולקטיבי, מיחידים לעם. סכנה של אובדן האנושיות, המנוצלת על ידי פרעה בניסיון להביא להשמדת עם המסומן כבעל מאפיינים ייחודיים.
הנדסת תודעה
היכולת להניע עם שלם למעשה רדיקלי ואכזרי של השמדת עם אחר, שאינו נמצא בארץ אחרת אלא מוכר כאזרח ושכן עד לא מכבר, אינה מהירה ופשוטה. כך מסביר הרמב"ן את מילותיו של פרעה "הָבָה נִּתְחַכְּמָה לוֹ". הצורך להתחכם נובע מההבנה שכדי לגרום למהלך מעין זה להצליח, יש לייצר מהלך פסיכולוגי של הנדסת תודעה. לדברי הרמב"ן, אפילו מלך רשע ויועצים רשעים אינם יכולים לחולל לפתע פתאום הרג ואבדון, בלא עלילה והעמדת פנים, בלי גלגול האשמה על משהו אחר. רוח היא באדם, צלם א־לוהים הטבוע גם ברשע שברשעים.
מתוך כך משרטט הרמב"ן את השלבים התודעתיים שאומה צריכה לעבור כדי להגיע למצב של השמדת עם אחר. עיקרם בניית תודעה הדרגתית של ניכור ושעבוד, שבסופה הלב מתרגל גם למעשי זוועות. תחילה הטלת מס ועבודה, שיכולה להתפרש כצעד מקובל של השלטון, מכאן טשטוש בין עבודה לגיטימית לעבודת פרך, לאחריו תחילת מעשי רצח באופן נסתר וספורדי על ידי המיילדות, ללא ידיעה שיש לשלטון מעורבות בכך, ואז מעבר לשלב הסופי והממוסד.
שלבי השעבוד מייצגים באופן עמוק את מהותה של העבדות – אובדן השם, אובדן האנושיות והייחודיות, הפיכה למספר שטבוע על היד או שרוט בנפש, הפיכה לאובייקט של מישהו אחר, ואז האני לא חשוב אלא רק השירותים שהוא מעניק למשעבד.
פירושו של הרמב"ן לתהליכי השעבוד במצרים מהדהד את תהליכי הנדסת התודעה בגרמניה שקדמו לשואה. העובדה שהרמב"ן כתב את פירושו כמעט אלף שנים קודם לכן מטלטלת את הלב ומחדדת את האופן שבו תהליכים היסטוריים נוטים לשחזר את עצמם. החוויה הקולקטיבית שחווינו אך לפני כחודשיים וחצי במאורעות שמחת תורה, החזירה אותנו באחת אל האופן שבו אנחנו הופכים לקולקטיב המסומן להשמדה.
מחזירות את הצֶלֶם
אלא שבתוך תהליך השעבוד הנורא, שבו נמחקת הזהות האישית וצלם האנוש מושפל, מופיעים ניצנים ראשונים של גאולה. בדומה לראשית הספר, שבו ניתן דגש על הפרט, גם ראשית תהליך הגאולה מסתמנת כגאולה של יחידים, מתוך השבת האוטונומיה אל הפרט, הבאה לידי ביטוי באופן סמלי על ידי ציון שם.
הראשונות לציון שמן הן המיילדות העבריות, שהמקרא אינו מסתפק בתיאור תפקידן אלא מציין את שמותיהן הפרטיים: "שֵׁם הָאַחַת שִׁפְרָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פּוּעָה". החזרה להתמקדות בפרט דווקא ביחס לנשים שעוסקות בילודה, היא תמונת ראי לפסוק שבו אבדה הזהות האישית לטובת יצירת העם. אולם לא התפקיד הוא שמשיב להם את זהותן אלא מעשה הגבורה שלהן, כאשר הן בוחרות להיות הראשונות להפר את צו המלך ולסכן את חייהן. במעשה זה הן חותרות נגד הזרם, הן מול המשעבדים והן מול עם ישראל שמציית לגזרות כדי לשמור על חייו. היכולת לפעול באופן הנוגד את הכלל משיבה את החירות האישית, שיש בה מעין לידה מחדש וקבלת שם.
התנועה בין היחיד לקולקטיב בסיפור שעבוד מצרים מעידה כי גורל כשלעצמו אינו מספיק כדי להצדיק קיום ולהיות ראוי לחיים ולשם. לשם כך יש לשמור על הזהות האישית המובילה לעיתים למעשי גבורה ואומץ היוצאים נגד הכלל ומעידים על דבקות בייעוד. בדומה למעשהו של אברהם אבינו, אבי האומה, שעיקר שבחו היה בנכונותו לעזוב את המוכר וידוע אל עבר הגשמת הייעוד.
סיפור המיילדות הזכיר לי מה ששמעתי מחברתי, שעסקה בליווי תהליך זיהוי הגופות מהטבח בשמחת תורה, ושתיארה את מבנה מחנה שורה כסוג של תעלת לידה. דימוי דומה הוזכר על ידי אחד מעובדי זק"א, שתיאר כיצד גופות רבות הגיעו מסומנות כמספרים, ובעזרת צוות שחירף את בריאות נפשו הם החזירו לכל גופה את זהותה. במעשה גבורה זה אין יכולת להשיב מן המוות לחיים פיזיים, אבל יש בו להשיב את צלם א־לוהים ואת הזהות שאבדה, וניצחון על האויב שלא הבחין בין אדם לאדם וביקש להשמיד ולאבד אותנו כעם.
פרשת שמות מהדהדת את העובדה שעל גבי גורלנו המשותף כעם, יש להניח קומה נוספת שיש בה מקום גם לייעוד אישי וכללי. מעשי הגבורה המתגלים בכל דור חושפים תכונה פנימית עמוקה המסמנת לנו את הדרך.
