קל להבין את הסיבות שהביאו את מערכת מקור ראשון לפרסם בשבוע שעבר, בכפולה מיוחדת, את מספרם של נופלי קרבות הגבורה מקרב חובשי הכיפות. הדם רותח כשאתה רואה, בדרך לעוד לוויה של לוחם דתי, שלט חוצות ענק שמכנה אותו ואת חבריו "משתמטים" וקובע שהם "בוזזים" את כספי הציבור בשעת מלחמה. קל גם להזדהות עם תחושת העלבון העמוק של הורים שכולים שנתקלים בתקשורת וברשתות במי שמעז לתארם כ"משיחיסטים" אשר ששים להקריב את בניהם לטובת הרג ערבים, וזאת מתוך להט לאומני ותפיסת עליונות יהודית גזענית.
קל להבין ולהזדהות, אלא שדם רותח ותחושות עלבון וחוסר הוגנות אינם הופכים את המעשה לראוי או לנכון. להפך. זה בדיוק מה שביקשו מפרסמי השלטים ומפיצי השנאה להשיג. במובן זה, כפולת העיתון שהוקדשה לתחקיר, שימשה חומר בערה משובח למדורת השנאה שאותם גורמים מפלגים הציתו.
אמת, קשה להיאבק ברצון הטבעי להשיב לאוחזי הלפידים כגמולם. הרי יש תשובות מעולות שיכולות להפריך את כתבי האשמה הבזויים, תשובות מהותיות הרבה מעבר להגנות השכול שאמורים לספק ארונות הקבורה עטופי הדגלים הכחולים־לבנים. אלא שזו לא הדרך הנכונה להתמודד עם כוחות קנאיים, ומי כמו אנשי הכיפות הסרוגות לדעת זאת, לאחר שנים רבות של התמודדות עם קבוצות קיצוניות שצמחו אצלם בחצרות. מי שלטובת המאבק בקנאים עושים שימוש בכליהם של האחרונים – מעניקים להם ניצחון. אני יודע, הפיתוי שבשיטות של הקנאות הוא עצום. ספר ההפעלה פשוט, ותחושת הצדק המוחלט מקילה על כאבי הניווט של החיים. אין לבטים, אין ספקות, יש רק אמת אחת ויחידה, משויפת למשעי. דווקא משום הפיתוי העז, אנו שלא נמצאים בקצוות חייבים להימנע מכך.
אירועי השנה האחרונה לימדו אותנו איזו סכנה עלולה לנבוע מתחושה של מיעוט נרדף וחסר זכויות, שמפעמת במי שאוחז במושכות השלטון. ראינו את זה ביחס לאליטה המשפטית, ביחס לאליטות ההון והצבא, וביחס לאליטה הפוליטית הנוכחית. החיבור בין תחושת הנרדפות לכוח עצום ואמיתי שמצוי באותן ידיים, עלול להיות הרה אסון
מפיצי השנאה כלפי הציונות הדתית הם חלק מקבוצת החרדים־החילונים שצמחה פה בשנים האחרונות. קבוצה בעלת משאבים רבים של הון, שלטון ועיתון, אשר כדרך הקנאים, מגדירה את חילוניותה על ידי שלילת האחר: אנחנו לא שומרי שבת, לא אוכלי כשר, לא מפרידים בין נשים לגברים וכן הלאה. בעבר כיניתי את הקבוצה הזאת "הפלג התל־אביבי", משום דמיונה לאנשי הפלג הירושלמי החרדי, שהוסיפו עוד גדר ועוד גדר להלכה עד שהמאיסוה על רבים. זה בדיוק מה שעשו קנאי הצד השני לערכי היסוד הליברליים: חירות, שוויון וצדק. מאות שנות הגות ומחלוקת לגבי המושגים הללו הוחלפו בקובץ הוראות הפעלה קצר וחסר גמישות. החירות הוצרה לפרשנות פרטיקולרית, שנתפרה למידות חברי הפלג התל־אביבי, ולמידותיהם בלבד. כך גם השוויון והצדק. לא יד המקרה היא שהציבה את הקבוצה הזו כ"שומרי החומות" במחאה נגד הרפורמה, ובדומה לתאומיהם הירושלמים, גם הם אסרו על כל פשרה והגדירו אותה ייהרג ובל יעבור.
פעם השתעשעתי והחלפתי בדבריו של הרב אשר דויטש, מנהיגו הנוכחי של הפלג הירושלמי, את המילה "תורה" ב"דמוקרטיה", ושתלתי "חילוני" במקום "חרדי". עשו זאת בעצמכם ותקבלו את הסיסמאות שנישאו בקפלן: "בכל מה שנוגע לדמוקרטיה אין למדינה שום זכות להחליט… בבסיס החוק מונחת ההחלטה לרוקן את הציבור החילוני ולחרד אותו, אסור לשתף פעולה עם החוק הזה". גם ביטאוניהם של שני הפלגים הקיצוניים, "הפלס" והארץ", הפכו דומים, ובשניהם נאסר לבלבל את הקוראים עם עובדות שלא מתיישבות עם האמונה הנכונה. שתי הקבוצות משתמשות בטקטיקות פעולה זהות, החל מהבערת הרחובות וכלה ברדיפה אלימה וחסרת עכבות אחרי כל משתף פעולה עם ה"שיקוצים". שלטי החוצות והנאצות נגד הציונות הדתית הם חלק מזה. לא מפתיע שהכיפות הסרוגות מככבות על הפשקווילים של שני הפלגים הקיצוניים, גם באיילון בכניסה לבני־ברק וגם באזורים מסוימים בתוך בני־ברק.
אם כך הם פני הדברים, הדרך הנכונה ביותר להתמודד איתם היא לא לשחק לידיהם של הקנאים, ולהימנע מלהתייצב עם כלי מלחמה מול חומותיהם. כשאין אויב בחוץ, הקנאות מתפרקת מבפנים. למדנו זאת כעם פעם אחר פעם. הפרסום במקור ראשון שירת את אנשי הפלג התל־אביבי בעצם ההתייחסות אליהם. אין דבר שמשמח את מדביקי מודעות השנאה באיילון יותר מאשר רעש תופי מלחמת האחים. מבחינתם, המלחמה הזאת חשובה יותר מזו שנאסרה עלינו בעזה. בזכות מקור ראשון הם חושבים כעת שמבוקשם יינתן להם.
למתנחלים מגיעה הגנה בלי קשר לדם ששופכים יקיריהם, ובקבינט המלחמה צריכים לשבת לא נציגי הנופלים אלא האנשים המתאימים ביותר. אוי לנו אם ננקוט אחרת, לא באמצע מלחמה ולא לאחריה
זו טעות טקטית, וזו טעות אסטרטגית. היא אסטרטגית משום שהיא מגיעה מצד מגזר שטוען שהוא מבוסס על אמונה באידיאת אחדות ישראל, ומבחינתו אח הוא אח. ציון חלק מהחללים במרקר זוהר מדיר את כל האחרים וחותר תחת אותה אחדות. המעשה הזה משרת רק את אלה שלא מצאו את מקומם לאחר שבעה באוקטובר, אותם פלגנים מקצועיים שנאלצו לרדת למדרון אחורי כשההמון דרש רק "ביחד". כעת הם מנסים שוב לעלות במדרון ולתקוע יתד מפלגת. המחלוקת איתם אך העצימה את אחיזתה בקרקע.
כדרכן של טעויות, משעה שנעשתה היא גררה אחריה שובל של טעויות נוספות, בדמות תירוצים שחשפו חלק מהרעות החולות שמאפיינות את הציבור הזה. למשל, בהשוואה למספר הנופלים מהעדה הדרוזית, שאותם כולם אכן מונים. למה לציונות הדתית אסור מה שלדרוזים מותר? תמהו רבים. נו, באמת. מישהו מעז להשוות ציבור שסובל מתת־זכויות חריף (למעט הזכות למות בקרב לצד ילדינו), לציבור שתופס כבר שנים רבות חלק בהנהגת המדינה? אין משרד ממשלתי, בית משפט או כל מוקד אחר של קבלת הכרעות במדינת ישראל, שלא תמצאו בו היום חובשי כיפות בשיעור כפול ומכופל משיעורם באוכלוסייה. מתי נתקלתם בדרוזי בצמרת משרד ממשלתי או בבית משפט?
אני מתנצל על הסרת האבק מעל המראה שאנשי הציונות הדתית אוהבים להביט בה, אבל חובש הכיפה כבר מזמן לא יושב בחדר מש"ק הדת בצבא, ולא עומד בראש מועצת חמ"ד בלבד. נדרשת עצימת עיניים מאומצת במיוחד כדי להשוות בין המשאבים שנשלטים על ידי הציונות הדתית לבין אלה שעומדים לרשות הדרוזים. אפילו חלק מבתי העלמין הצבאיים ביישוביהם של האחרונים – בתי עלמין שמתפקעים לעייפה, למרבה הצער – אינם מחוברים לחשמל. אירועי השנה האחרונה לימדו אותנו היטב איזו סכנה עלולה לנבוע מתחושה של מיעוט נרדף וחסר זכויות, שמפעמת במי שאוחז במושכות השלטון. ראינו את זה ביחס לאליטה המשפטית, ביחס לאליטות ההון והצבא, וביחס לאליטה הפוליטית הנוכחית. אסור לשוב על משגה זה. החיבור בין תחושת הנרדפות לכוח עצום ואמיתי שמצוי באותן ידיים, עלול להיות הרה אסון.
ומה עם הקיבוצים? יתמה הקורא. למה מה שמותר היה לבית־השיטה לעשות לאחר מלחמת יום הכיפורים, אסור על גוש עציון ועלי? מסיבה עיקרית וכואבת במיוחד: שהמלחמה טרם הסתיימה. ההבדלה כרגע בין דם לדם מחלישה את אחדות הלוחמים ופוגעת בהם. בהמשך לכך, בניגוד למה שאירע אחרי יום כיפור (כשאומדני הנפגעים שימשו בסיס למחאה נגד מחדלי שלטון שנתפס בקיבוצים כ"אנשינו") כיום גורמים פוליטיים כדוגמת מפלגות "עוצמה יהודית" ו"הציונות הדתית" ממהרים להתבסס על רשימות מעין זו, לטובת ניסוח תביעות פוליטיות לקבל עוד כוח ומשאבים. בניסוח גס (וסליחה על כך) הטענה היא: אנו מקיזים הכי הרבה דם, ולכן מגיע לנציגינו לשבת בקבינט המלחמה, ומגיע ליישובי הנופלים לקבל כספים קואליציוניים לצורך הגנתם. אני מצטער, אבל זה נורא. למתנחלים מגיעה הגנה בלי קשר לדם ששופכים יקיריהם, ובקבינט המלחמה צריכים לשבת לא נציגי הנופלים אלא האנשים המתאימים ביותר. גדי איזנקוט חייב לשבת שם לא בגלל נפילת בנו גל מאיר ז"ל, אלא בגלל הרקע והניסיון העצום שלו בתחום. אוי לנו אם ננקוט אחרת, לא באמצע מלחמה ולא לאחריה.
ובכל זאת, הקשה עליי עורך העיתון, מדובר בטובי בנינו שמחרפים נפשם. האם אדם אינו רשאי להעניק מילה טובה לילדו?
סבורני שלא, עניתי לו, במיוחד כשיש עוד ילדים במשפחה, וכאשר יש מי שמבקש שהם יתקוטטו זה עם זה כדי שהמשפחה כולה תאבד כוח. בסופו של דבר, הדרך היחידה לגדל כאן את ילדינו היא שכולנו יחד נעמוד מול המבקשים לסכסך בינינו. מול אלה ששנאתם ליריביהם גוברת על אהבתם לישראל, אלה שידיהם מבדילות בין מדינת יהודה למדינת ישראל, בין דם לדם. התשובה היחידה שאפשר לתת להם, אם בכלל, מחליפה בכותרתה את המילה "כפר" במילה "עם", והיא עצמה מורכבת מארבע מילים בלבד: כי אנשים אחים אנחנו.
