1 בינואר 2024 ייזכר כיום שבו הושלמה סופית הפיכה משטרית במדינת ישראל, ללא ירייה של כדור אחד ובלי שפיכות דמים. בזמן שחיילי צה״ל נהרגים במלחמה בעזה ונאבקים על קיומה של מדינת ישראל, בזמן שעם ישראל מאוחד במטרה הלאומית-הביטחונית החשובה ביותר, שופטי בג״ץ שוב לא התאפקו כשהחליטו לעלות על הכנסת עם D9 ולהחריב באופן מוחלט את הדמוקרטיה הישראלית.
בפסיקתם בנוגע לתיקון חוק היסוד לצמצום עילת הסבירות, שמונה מ-15 השופטים בהרכב בג"ץ קבעו כי יש לפסול את החוק לצמצום עילת הסבירות, בעוד 12 מהם קבעו כי לבית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ יש סמכות להתערב בחוקי יסוד. הרוב המוחץ להתערבות בוטה ומסוכנת של בית המשפט בחוק יסוד מלמדת על אחדות הדעים והתפישות של השופטים המתמנים לשופטי עליון – כולל שופטים "שמרנים" שהשרה לשעבר איילת שקד כה התגאתה בבחירתם – בסגנון ברית-המועצות הקומוניסטית. יותר מכל, הדבר מעיד כי לא ניתן להשיג גיוון אמיתי בהרכב שופטי העליון באמצעים של "עסקות" ופשרות בין מחנה הימין לשמאל במסגרת הוועדה לבחירת שופטים, אלא נדרש שינוי יסודי בדרך בה נבחרים שופטים.
משמעות פסיקת בג"ץ היא ריקון מתוכן של כנסת ישראל הן כסמכות מכוננת והן כסמכות מחוקקת. במילים אחרות, הבחירה הדמוקרטית והחופשית של אזרחים במדינת ישראל, שליחת נציגיהם לבית המחוקקים, והחלטות עצמן של נבחרי הציבור; שוות כקליפת השום ונעדרות כל חשיבות.
בפסק דינו, למעשה, פיזר בג"ץ את הכנסת – ואין זה משנה מי הדמויות שיושבות בה. אחת מסמכויות הליבה והמהות הבסיסית והמרכזית ביותר של כנסת ישראל, היא היותה רשות מכוננת. הדבר נקבע עם קום המדינה במטרה לאפשר לכנסת לכונן חוקה, שיקבעו ויבטאו את העקרונות והערכים שהחברה הישראלית דוגלת בהם ומעוניינת לחיות על פיהם.
למרות שהכנסת לא הצליחה לכונן חוקה בשל מחלוקות פוליטיות וחברתיות, כוננו חוקי-יסוד שתפקידם לקבוע זמנית – עד לכינון חוקה – חוקים מהותיים ובסיסיים לארגון וסידור המדינה, להסדרת יחסי-הגומלין בין הרשויות, ולקביעת אופייה של המדינה, שיהיו בעלי מעמד-על, ויגברו על חוקים רגילים.
כאן זה המקום לציין, בבהירות ובחד-משמעיות המתבקשת והברורה-מאליה, כי אין לבית המשפט בישראל מקור סמכות להפעלת ביקורת שיפוטית על חוקים שהכנסת מחוקקת, לא כל שכן (וקל וחומר) על חוקי-יסוד. קרי, בג"ץ פועל במשך עשורים בניגוד לחוק וללא כל סמכות, והגדיל לעשות כשהתערב לראשונה בהיסטוריה בחוק-יסוד.
בפני כנסת ישראל, ממשלת ישראל ועם ישראל (שרובו, כפי שמתבטא בבית המחוקקים, מתנגד למהפכה המשפטית של שופטי העליון) עומדת כעת בחירה גורלית ומכרעת שתקבע את עתידה של המדינה. האפשרות הראשונה היא להרכין את הראש בפני הדיקטטורה השיפוטית, לפזר את הכנסת, ולבטל את הבחירות בישראל – שכן משמעות החלטת בג״ץ הינה שלכנסת אין סמכות לחוקק והיא אינה רשות מכוננת.
האפשרות השנייה הינה לעמוד על הרגליים האחוריות, להילחם על הדמוקרטיה, להכריז שמדינת ישראל לא מקבלת את פסק הדין הבלתי-חוקתי וחסר כל הסמכות של בג״ץ, וכן לחוקק בחקיקת בזק פסקת התגברות וחוקי יסוד שפיטה וחקיקה שימנעו כל אפשרות לחקיקה שיפוטית מצד בג״ץ.
מובן כי כעת הקשב הממשלתי, הציבורי והתקשורתי מצוי במלחמה בעזה, וסביר להניח כי יופנה למצב הביטחוני בצפון לאחר המלחמה בעזה. לכן מהלכי תיקון החקיקה יצטרכו להמתין – אך על נבחרי הציבור במחנה השמרני להצהיר קבל עם ועדה כי הם לא מוכנים לקבל את המצב שבו הם הופכים למריונטות בתיאטרון בובות, וכי בתום הסדרת המצב הביטחוני, יוסדר גם המשבר החוקתי ותשוקם הדמוקרטיה הישראלית.
יותר מכל מעידה החלטת בג"ץ בנוגע לביטול התיקון לחוק יסוד השפיטה, על הצורך המהותי והחיוני לביצוע רפורמה משפטית במדינת ישראל, שתחזיר את האיזון בין רשויות השלטון, ותעצים את הדמוקרטיה הישראלית.
מי שפחד למשול, לבצע רפורמה משפטית הכרחית, ונכנע למוקדי הכח של מערכת המשפט, האקדמיה, התקשורת והאליטה הכלכלית; סופו שיקבל הפיכה משטרית על סטרואידים.
מדינת ישראל נמצאת כעת בצומת הפוליטי המסוכן ביותר בהיסטוריה של המדינה (בזמן שאנחנו בצומת הביטחוני המסוכן ביותר). אזרחי ישראל ונבחרי הציבור צריכים לבחור האם הם נלחמים על דמותה הדמוקרטית של המדינה בדמות העברת רפורמה משפטית, או שהם מוכנים לקבל בהכנעה את הפיכתינו לדיקטטורה.
