למה באקדמיה האמריקנית שונאים אותנו? כמה ישראלים הציעו תשובה פשוטה: כי קטאר משלמת להם בשביל זה. אך קטאר אינה מקור המימון העיקרי של האוניברסיטאות בארצות הברית, והפרופסורים הרדיקלים לא צריכים שמישהו ישלם להם כדי לשנוא את ישראל. כמו המן, הם היו מוכנים לשלם על זה בעצמם. המימון הקטארי בהחלט מזיק, אך כבר בשנות התשעים, לפני שהחל הכסף הערבי הגדול לזרום לפקולטות רדיקליות, כבר תמכו מלומדים פרוגרסיביים במנהיגים שחורים שפלרטטו עם האנטישמיות, כמו לואיס פרחאן וג'סי ג'קסון. פרחאן הִרבה לקרוא ליהודים "שטנים", אבל את תשומת ליבי, בתור חיימי, תפס דווקא ג'קסון, שהצהיר שניו־יורק היא עיר יהודית מדי, או בלשונו "חיימי־טאון". כבר ארבעים שנה שהאגף הפרוגרסיבי באקדמיה האמריקנית מגנה רק אנטישמיות של לבנים עשירים, אך מעודד אנטישמיות שחורה וחומה. לא הכסף הוא הסיפור כאן, אלא הרעיונות. האידיאולוגיה הפרוגרסיבית החדשה מביאה באופן טבעי, כמעט בלתי נמנע, לשנאת יהודים ולשנאת ישראל.
החשיבה הפרוגרסיבית העכשווית היא גרסה חדשה של המרקסיזם הנושן. מרקס טען שכל היבט של חיי החברה מעוצב בידי מלחמת מעמדות בין עשירים לעניים. הכול שאלה של כסף. באופן פרדוקסלי, אלו שמזהים את הכסף הקטארי כמקור האנטישמיות מושפעים כאן ממרקס הזקן. הפרוגרסיביים החדשים מתוחכמים הרבה יותר. הם מאמינים שהחזקים מדכאים את "המוחלשים" בשלל דרכים הסמויות מן העין: בכינויי שפה, בדימויים, בספרי לימוד, בנרטיבים היסטוריים, בניסוח המבחן הפסיכומטרי, וכן הלאה. מכאן האובססיה של התקינות הפוליטית לשפה וללשון, שמתבטאת בעברית בניסיון לסלף את מבנה השפה ולמחוק ממנה את ההבחנות בין גברים לנשים, ובאנגלית במגוון דרכים אחרות. למשל, במחיקת המושג "רשימה שחורה"; באיסור לקרוא למוצר איפור "מלבין"; ואף באיסור להשתמש בביטוי "Master Bedroom" לציון חדר השינה הראשי, כי המילה "Master" יכולה להזכיר למישהו אדון לעבדים.
הרקע למתקפה הזו כנגד הלשון הוא ההנחה שאין בעולם אמת, אין מציאות אובייקטיבית, והשפה והתרבות הן המציאות היחידה. אם אין מציאות ממשית, אין גם טעם לחפש פתרונות ממשיים לבעיות חברתיות. אם בני מיעוטים מקבלים בממוצע ציונים נמוכים בבחינות הקבלה לאוניברסיטה, אין טעם לנסות להעלות את רמת הלימודים בבתי הספר שלהם. מי בכלל מגדיר מהי רמת לימודים גבוהה? מי קובע את הקריטריונים של הבחינות? מי אמר שחשוב ללמוד מתמטיקה והיסטוריה קלאסית ולא אִגרוף פרסי ותולדות הראפ? לא צריך לשנות את המציאות אלא את ההתייחסות אליה, כלומר את הקריטריונים לקבלה לאקדמיה, שהם גזעניים, דכאניים ומפלים.
וכאן אנחנו מגיעים לאנטישמיות הטבועה בגישה הזו. אם העולם מתחלק בהכרח למדכאים ולמדוכאים, הרי שדווקא ההצלחה הפנומנלית של היהודים במערב מגדירה אותם כמדכּאֵי־על. ברגע שהסירו את המגבלות הרשמיות כנגד יהודים בארצות הברית, באמצע המאה ה־20, הם זינקו לצמרת הכלכלית והחברתית בתוך דור אחד. וזה עומד לנו היום לרועץ. כל הטיעונים שאנחנו רגילים להעלות בזכות היהודים – ההצלחה, הבולטות, העושר – הפכו לטיעון נגדנו. במאה השנים האחרונות הסיכוי שיהודי יזכה בפרס נובל למדעים היה גדול פי 5,000 מהסיכוי שמוסלמי יזכה בפרס הזה – ובעיני הפרוגרסיביים זהו טיעון חריף נגד יהודים. אם אין שום קריטריונים אובייקטיביים לשום דבר, הרי שהעדפת היהודים בפרס נובל היא בסך הכול עוד גילוי של גזענות דכאנית.
לשנאת המצליחנות היהודית צריך להוסיף עוד מרכיב: שנאת מדינת הלאום. פוליטיקת הזהויות הפופולרית באקדמיה היא למעשה פוליטיקה של פירוק זהויות. היא חוגגת רק זהויות מיעוט מדוכאות, שיכולות לשמש כלי נשק נגד זהות הרוב ההגמונית. עבור האנשים הללו מדינת לאום, שיש לה זהות לאומית חזקה, היא שורש כל רע. ומדינת ישראל היא מדינת הלאום המובהקת ביותר בעולם המערבי, מה שהופך אותה בעיניהם לתפלצת בחזקת ארבע: גם מערבית, גם יהודית, גם לאומית, וגם מצליחה.
המאבק שלנו מול חמאס הוא מקרה נדיר של אור מול חושך, בלי גוני ביניים אפורים. זה לא עוזר לנו באקדמיה הפרוגרסיבית; אולי להפך. לפמיניסטית הצרפתית לוס איריגארי מיוחסת האמירה שהמשוואה E=MC2 שניסח איינשטיין היא סקסיסטית וכוחנית, כי היא מעניקה למהירות האור עליונות על פני מהירויות אחרות. בעולם הפרוגרסיבי החדש גם האור הוא חשוד. זה לא הכסף של האסלאם האקטיבי, אלא הרעיונות של הטרלול הפרוגרסיבי. הסברה שטחית לא תועיל כאן: רעיונות היסוד של הפרוגרסיביים מובילים אותם היישר לשנאת יהודים. את החמאס הרצחני נביס בשדה הקרב; את האידיאולוגיה המערבית התומכת בו צריך להדביר בעולם הרוח.
