הפגישה הרביעית של צבי ורחל הייתה חלום. הם קבעו בשעת צהריים מוקדמת בגן הבוטני. צבי הגיע ראשון וחיכה לרחל ליד האגם. הוא הסתכל על צמחי המים המוזרים ועל הדגים השמנמנים ששחו בין גושי הירוקת. כעבור כמה דקות הוא הסתובב וראה את רחל עולה לקראתו בשביל. היא חייכה אליו והוא חייך אליה ונופף לה לשלום בביישנות. ברגע הזה צבי הבין שהוא ממש חיכה לפגוש אותה שוב. אפילו קצת התגעגע אליה בשלושת הימים שעברו מאז הפגישה הקודמת שלהם. זה מוזר להבין שהתגעגעת למישהי רטרואקטיבית, אבל זה מה שצבי הרגיש.
הם עמדו ליד האגם במשך דקות ארוכות ובהו בו בשקט. צבי היה רוצה שהרגע הזה יימשך לנצח. השקט ביניהם היה אמיתי ורגוע וממש לא טעון ומתוח כמו ששתיקות בדייטים יכולות להיות. צבי החליט שזה הרגע המתאים לתוכנית שלו, והוציא מהכיס הפנימי של המעיל ספרון שירי רחל שקנה יום קודם באדרבה ספרים. רחל הסתכלה ולרגע לא הבינה מה הוא עושה. צבי חייך כממתיק סוד, שלף פיילוט 0.4, פתח את הפקק עם השיניים, וכתב בעמוד הראשון: בס״ד, רחל, בלב – אושר שלו. שלך, צבי. הוא סגר את העט והושיט את הספרון לרחל שמעולם לא התרגשה ככה. צבי ראה לחלוחית דמעה בעיניים שלה. רחל אמרה לצבי תודה וחיבקה את הספר חזק וצבי הרגיש שזה כאילו שהיא מחבקת אותו.
אחר כך הם נכנסו לבית הקפה הסמוך, התיישבו בשולחן צדדי ומלצר ניגש לקחת מהם הזמנה. רחל אמרה שהיא רוצה הפוך חלש וצבי אמר שהוא רוצה מיץ גזר. המלצר רשם את ההזמנה בפנקס והלך ואז רחל פרצה בצחוק. צבי לא הבין ושאל, מה? מה מצחיק? ורחל אמרה, מה קשור מיץ גזר? צבי חייך ושאל, מה הבעיה במיץ גזר? ורחל צחקה עוד יותר ואמרה, לא יודעת. מיץ גזר? מה, אתה בן שישים? וצבי נדבק בצחוק שלה והתחיל לצחוק גם ואמר שהוא מת על מיץ גזר וחוץ מזה, כן, הוא אומנם בן 24 אבל באופי שלו הוא בן שישים. אפילו יותר.
רחל המשיכה לצחוק והסתכלה על צבי כמו שאף אחד לא הסתכל עליו בחיים, בקטע טוב כמובן. צבי הרגיש איך בחברתה של רחל הוא פשוט טוב יותר. הוא הגרסה הכי טובה של עצמו. הוא נזכר איך המשגיח היה אומר להם, שתדעו שאין דבר כזה אהבה בפגישות! אהבה היא תולדה של נתינה וכשבעזרת השם תתחילו לתת מעצמכם, אז גם תבינו מה זו אהבה! וצבי פתאום קלט שזה הדבר הכי שטותי שהוא שמע אי פעם. הרי הוא מרגיש עכשיו מאוהב, ועוד לא נברא המשגיח שיתווכח איתו על זה. ובכלל, אולי עדיף שמשגיחים יתעסקו בדברים אחרים ולא יכניסו את האגודל של הפלפולים השכליים שלהם לתוך הלב והרגש.
השיחה של צבי ורחל הייתה נעימה וזורמת וטובה והם נפתחו זה בפני זה בטבעיות והזמן עבר בלי שהרגישו. לפתע, צבי ראה דמות מוכרת עומדת ליד הדלפק. הוא היה המום לרגע ואז לחש לרחל: תראי מי פה. ורחל הסתובבה ואמרה, מי? וצבי החווה בראשו לכיוון האיש שעמד במרחק־מה מהם ורחל הסתכלה טוב וצבי הבין מהפרצוף שלה שהיא לא ממש מזהה אז הוא אמר, את רצינית? את לא יודעת מי זה? ורחל שאלה, אני צריכה לדעת? וצבי אמר, ברור שאת צריכה. זה הזמר האהוב עליי. רחל משכה בכתפיה וצבי סידר את צווארון המעיל שלו וכחכח בגרונו. הזמר הסתכל לרגע לכיוונם וצבי שאל, סליחה, אתה לא במקרה… ועוד לפני שצבי הספיק להשלים את השאלה הזמר ענה בחיוך, כן, במקרה, זה אני. וצבי הסמיק בהתרגשות ושאל, מה, מה אתה עושה בירושלים? והזמר ענה, מה שעושים בירושלים, ומי אתם? וצבי הסתכל על רחל ואמר, אנחנו צבי ורחל. אנחנו בפגישה רביעית. זאת אומרת דייט רביעי. והזמר אמר, וואלה. וצבי אמר, וואלה. ואז נהיה שקט כזה מביך כזה והזמר הסתכל על השולחן שלהם וראה את הספרון של שירי רחל ושאל, זה שלכם הספרון הזה? ורחל אמרה, כן, שלי. הוא קנה לי מתנה. והזמר אמר, נחמד מצידו. לא ידעתי שבחורי ישיבה קוראים שירי רחל. וצבי אמר, בחורי ישיבה קוראים הכול. ושלושתם חייכו. אחד המלצרים ניגש לזמר והושיט לו קפה טייק אוויי, מישהי מאורחות המסעדה ביקשה סלפי, ואז רגע לפני שהזמר פנה לצאת הוא שאל את צבי ורחל, אז מה? אתם מתחתנים? וצבי ורחל שתקו במבוכה ואז רחל שאלה, מה אתה אומר? זה נראה לך שאנחנו מתאימים? והזמר חשב רגע, הסיר את משקפי השמש שלו ואמר, מתאימים אני לא יודע, אבל מוארים אתם כן. ואז החזיר את משקפי השמש ויצא.
