רבע מיליון מילים מרכיבות את פסיקת בג"ץ בעניין הסבירות. רובן ככולן מונחות היטב במסמך המתפקע הזה, מלוטשות בקפידה. לשופטי בית המשפט העליון יש יתרון רהיטות מובנה על הגורמים האנושיים בשתי הרשויות האחרות. הם ידענים גדולים יותר מהרוב המכריע של חברי הכנסת והשרים, ודאי בתחומי החקיקה, גם נסחנים מוכשרים פי כמה. אין להם צורך בהרמת קול מול אולם מליאה גועש או בעימותים עם מראיינים עוינים. לעולם לא יקללו. מזגם השיפוטי מאפשר להם לשדר קור רוח אפילו בעיצומו של התקף קנאות.
בלי ספק, הם חוו עכשיו התקף כזה. רק הרכב קנאי מסוגל לבטל חוק יסוד על חודו של קול אחד, בעיצומה של מלחמה כבדה, תוך כדי מרוץ נגד שעון הפנסיה המתקתק של שתיים מחברותיו. בהילות של ממש אפיינה את הישורת האחרונה שלפני הפרסום, כדי שחלילה הכנסת לא תספיק לחוקק חוק אשר יאפשר לשופטים לדחות את פרסום ההכרעה עד אחרי המלחמה. דובר צה"ל בישר על חייל שנפל בעזה, בקצה הים האדום הותקפה ספינה נוספת בידי החות'ים, אבל בהיכל המשפט שלנו כמו מאומה לא קרה.
"הרשות השופטת, בשונה מרשויות השלטון האחרות, אינה קובעת את הנושאים המונחים לפתחה", היתמם השופט עופר גרוסקופף, "ובמקרה דנן, גם לא את עיתוי מתן פסקי דינה. אלה מוכתבים לה על ידי המציאות". האומנם שכח גרוסקופף את נאום התבהלה של ראשת הרשות השופטת אחרי פרסום תוכנית לוין, שכמובן עודד הגשת עתירות נגד התוכנית? האם הדמוקרטיה הישראלית הייתה קורסת לו המתינו גרוסקופף וחבריו עוד כמה חודשים, ולא התאמצו לשבור את השיא של עצמם בכתיבת פסקי דין הרי גורל? אולי אז לא היו נאלצים לקושש טענות מן הגורן ומן היקב כדי להשעין עליהן פסיקה שחצנית מופקרת.
הדמוקרטיה היא טענת האליבי העיקרית של שמונת השופטים הפוסלים. בפסק הדין יש 837 מופעים שלה. רובן מתיימרות לומר כי רק בג"ץ חוצץ בין ישראל לדיקטטורה. אוזניהם של שופטי הרוב הדחוק אטומות לתחושת חצי העם לפחות, שדווקא ממנו ומשליחיו נשללו מנעמי הדמוקרטיה. "במשך כ־40 שנה, הרחיבה עילת הסבירות 'המהותית' את מוטת כנפיה עוד ועוד, עד שכמעט ובלעה את עילות הביקורת המנהלית האחרות", התרעם השופט נעם סולברג ותמצת את תחושת הדיכוי שהניעה את הרפורמה החפוזה של יריב לוין. כידוע, סולברג נותר בדעת מיעוט יחד עם עמיתיו יוסף אלרון ודוד מינץ. מנהיגת הרוב, חיות, אישרה כמעט במפורש את הפקפוק הימני במחויבותו של בג"ץ להכרעות העממיות בקלפי. "איני סבורה", כתבה, "כי ניתן להסתפק בהמתנה ל'יום הבוחר', כמענה למצב שבו רוב פוליטי מחליט לנצל את ההזדמנות – הקלה לניצול – על מנת לשנות מן היסוד את הסדר החוקתי הקיים… בנסיבות אלה קיים צורך בגורם א־פוליטי, אשר ישמש כ'בלם חיצוני' מפני אותם מצבים קיצוניים שבהם הכנסת עלולה לפרוץ את גבולות סמכותה המכוננת".
אם לסכם: השבוע נוצרו שני מצבים קיצוניים שבהם בית המשפט העליון פרץ את גבולות סמכותו. ביום שני הוא ביטל את חוק הסבירות, וביום רביעי דחה את תחולת חוק הנבצרות. האגף האקטיביסטי המצטמק שם שלח יד בעקרונות שאפילו הוא עצמו קידש בעבר, וזאת באמתלה קלושה כאילו הדמוקרטיה בסכנה. אני ממליץ בחום על קריאת דעת המיעוט של סולברג בפסק הסבירות כדי לעמוד על עומק השערורייה. בין השאר הוא מזכיר את התחייבות הנשיא הראשון, משה זמורה, בנאום חנוכתו של בית המשפט העליון: "לא נעבור על סמכותנו ולא נתווה כאן קווים לחידוש החוקים. גם מי שאינו חסיד אדוק של הפרדת הרשויות במדינה יודה בכך שאסור לנו להסיג את גבולו של המחוקק".
חבל, בלשון המעטה, שסולברג ושני שופטי המיעוט לא ניצלו את יכולתם לעכב את פרסום שני פסקי הדין ואת הסגת הגבול של המחוקק, אבל טוב שתגובת הימין הפוליטי התאפיינה באיפוק רטורי ומעשי. רק זה היה חסר לנו עכשיו, משבר חוקתי וקרבות רחוב בעיצומה של מלחמת קיום. סולברג רמז לכך במילות השיר המפתיע שבחר לצטט לסיום: "אל תגידו יום יבוא, הביאו את היום, כי לא חלום הוא, ובכל הכיכרות הריעו רק שלום". את החשבון הנוקב, המקיף, עם חיות ועמיתיה, יפרעו כבר ההיסטוריונים.
