ביום ה־81 למלחמה קיבלנו מדים טקטיים. מדים טקטיים, כך טוען דובר צה"ל, מאופיינים בתכונות ייחודיות כגון שרידות, נוחות ונידוף, המשפרות את האפקטיביות והקטלניות של הלוחם. לפי אתר "שאקל" שמשווק אותם למגזר הפרטי תמורת 699 שקלים בלבד, הם "בעלי עיצוב ארגונומי מותאם לתנאי שטח, בד נוח לגוף, מונע שכפ״צות ומאוד נושם". אבל אחרי בדיקה קצרה בשטח אני נוטה להזדהות יותר עם התיאור של אור אסולין, לוחם ואיש קריאייטיב: "זה הרבה פחות נוח אבל הרבה יותר וואסח וזה מה שחשוב. אתה פוגש את המח"ט ומתנשא על הג'ובניק הזה עם המדי ב' הרגילים שלו. מה נראה לך שאתה מחלק פקודות ללוחם־על עם סקוץ' בשרוול?"
כשחבר מהצוות התקשר לשאול איזו מידה אני צריך הייתי בדיוק באפטר וישבתי עם המתבגרת בבית קפה קטן בכפר־עציון. האמת שאני מרגיש שהמדים האלה לא קשורים אליי, אמרתי לה, אני תותחן, בשביל מה אני צריך מדים שנועדו ללוחמי קומנדו? אבל מה אכפת לך? היא שאלה, אתה תיראה ממש טקטי! בחשתי פעם נוספת בקפה, כרסמתי קצת במאפה השקדים ואז עניתי. קחי אותך למשל. אני רואה אותך בעוד שנה־שנתיים מתלבטת אם ללכת לשירות צבאי או לאומי. או בין כל מיני סוגים של תפקידים. הייתי רוצה לחשוב שהשיקולים שלך יהיו מה הקדוש ברוך הוא רוצה ממך, מה עם ישראל הכי צריך, איפה את יכולה לתרום. לא הייתי רוצה שהכרעה כזאת תיפול בסוף לפי השאלה איך את נראית עם ירוק זית. או איפה יש יותר "וואסח", שזה "פוזה קרבית" בעגה הצה"לית, לידיעתך. אתה יכול להיות רגוע אבא, היא אמרה, החלטתי כבר מזמן שאני מתגייסת.
אז לקחתי את המדים הטקטיים. ביקשתי מידה L. אבל קשה לומר שנרגעתי. אני עוד זוכר היטב מהסדיר את המרדף אחרי קת מאווררת או ידית הסתערות, את אינספור השפצורים של המחסניות והאפוד שאמורים היו באופן תיאורטי לייעל בשברירי שניות את התפעול בשדה הקרב, אבל בפועל סיפקו הרבה יותר ביעילות את תאוות הוואסח, את התשוקה הגברית הקמאית לנשק.
במסכת שבת יש מחלוקת יפהפייה בין חכמים לרבי אליעזר, האם מותר לצאת בשבת עם נשק מרשות היחיד לרשות הרבים. חכמים אומרים שזה אסור, כי לצאת מהבית עם M־16 זה כמו לצאת עם טוסטר. כלי חשוב ושימושי, בשעת הצורך, אבל בסך הכול כלי. רבי אליעזר לעומתם אומר שחרב ומגן הם לא רק כלי אלא תכשיט. הם חלק מהלבוש של הלוחם, מהזהות שלו. ואכן, מחקרים הראו שעצם הנשיאה של נשק מעלה את רמת הטסטוסטרון, "הורמון הגבריות", ומחזקת את האגרסיביות של האוחז בו. חכמים מסרבים לקבל את המחשבה הזו – כלי נשק הם רוע הכרחי, הם טוענים, ובמהות "אינם אלא לגנאי", בשום פנים ואופן לא תכשיט. אנחנו מוכנים להשתמש בחניתות כאן בעולם הזה, אבל כל הזמן זוכרים את התקווה שיהפכו למזמרות. ולכן מסרבים לאמץ אסתטיקה של וואסח.
במחשבה שנייה נדמה שגם רבי אליעזר אינו נלהב ממלחמות. גם הוא שואף לכך שיום יבוא ולא יישא גוי אל גוי חרב. אבל כשאתה נאלץ, על כורחך, לחגור את חרבך, כדאי שתעשה את זה כבר עד הסוף. אי אפשר להיות חייל בלב – להיות חייל פירושו גם לבקש קצת וואסח, להתאהב בניקיון של נשק שטופל ביד אוהבת, להסתנוור מהברק הנוצץ של גלח"צ עשוי כהלכה. הנטיות הטבעיות של האדם, לימד אותנו הרב קוק, אפילו אלה שיסודן הוא היצר והתאווה, מכל מקום הן טובות כשמנהיגים אותן בדרך ישרה, ואין ראוי לאבדן מן העולם. וגם היצר הלוחם, הקרביות לשמה, הוא אחד מהם. אז בינתיים אני עוד לובש את המדים החדשים. שואב מהם שפע בלתי נדלה של טקטיות. אבל אם יש לוחם במידה L שבאמת זקוק להם, פרטי הקשר שלי שמורים במערכת.
