בהנחה שוועדת החקירה לאירועי 7 באוקטובר תעסוק לא רק במחדלים שקדמו למלחמה, אלא גם בימיה הראשונים, הנה עוד נושא שכדאי לבדוק: האם השלטונות לא נחפזו להחליט על פינוי היישובים סמוכי הגבול בצפון? עד כמה ההחלטה הזו נבעה מלחץ ציבורי מתוקשר ולא מהכרח ביטחוני, מהלב ולא מהראש? התושבים זעקו, העיתונאים לחצו, הממשלה התכופפה.
כמובן, במצב העכשווי בצפון אי אפשר להשיב את התושבים לבתיהם. אוכלוסייה אזרחית מנועה מלחיות תחת איום מתמיד של נשק נורא כמו טילי קורנט או אפילו מקלעים. כל עוד חיזבאללה לא יסולק בכוח מהגבול, צריך להשאיר אותם במלונות בעורף הבטוח, בטוח יחסית. בחורף 2024 אין שום יישוב ישראלי המוגן לחלוטין מפני מזימות צוררינו, יש רק יישובים מאוימים יותר ויישובים מאוימים פחות. הסכמי שלום ונסיגות חינם צימקו את נפח שכבת המיגון של ארצנו הקטנה ממילא. אבל נראה שההחלטה על ריקון היישובים בגבול הצפון בתחילת המלחמה הייתה נמהרת, ורק החריפה את הפגיעה בהם.
חיזבאללה, שלפי רוב הסימנים אינו מעוניין כעת במערכה כוללת, כותש את קריית־שמונה ואת בנותיה דווקא מפני שהוא יודע שהן נטושות. אלמלא ננטשו היה נזהר יותר, כדי שלא להכריח את ישראל לצאת למערכה שכזאת. במצב הנוכחי הוא מרוויח פעמיים: גם נותן דרור ליצריו התוקפניים בלי להסתכן בתבוסה צבאית, וגם מגשים את חזון הברחתם של היהודים מארצם. יישובים מרוחקים יותר לוחצים על הממשלה לפנות גם אותם. שלומי, מעלות, כפר־ורדים, וחוזר חלילה. היכן זה ייגמר, אם בכלל?
בדרום, לעומת זאת, בשלו התנאים להחזרת התושבים; לפחות רובם המכריע, אלה שבתיהם שלמים או אינם סמוכים מדי לחאן־יונס ולרפיח, שם נמשכת לחימה עצימה מהצד השני של הגבול. למעשה בשלו התנאים לכך כבר לפני כמה שבועות, אחרי שצה"ל השתלט על צפון הרצועה וזרע הרס בתוך עזה עצמה. הכושר הרקטי של חמאס צנח דרמטית, ובוודאי יכולתו להחדיר הנה מחבלים. הוא חלש הרבה יותר מכפי שהיה בערב שמחת תורה. אסור שטראומת 7 באוקטובר, צורבת ככל שתהיה, תאפיל על התמורה הדרמטית הזאת. צה"ל תרם לה את חלקו, עכשיו תורם של התושבים.
לפני ימים אחדים הוקרן בערוץ ההיסטוריה סרט תיעודי ישן על בכיר הפלמ"ח נחום שריג ז"ל, מפקד חטיבת הנגב במלחמת העצמאות. הוא מספר שהתנגד בתוקף לפינוי הילדים והנשים מקיבוץ יד־מרדכי, למרות השריון המצרי המתקרב, כי "אם אנחנו נרשה את זה, תתחיל התפרקות של היישוב הזה". 75 שנים מאוחר יותר, שדרות ויישובי העוטף האחרים כבר מתפרקים. ככל ששהות התושבים במלונות מתארכת, קשה להם יותר לחזור הביתה, נפשית ומעשית. הגלות הארוכה מעמיקה את פחדי הילדים וקושרת אותם למקום החדש. הוריהם מוצאים בהדרגה חלופות תעסוקה. זה עולה בכל ראיון עיתונאי עם העוזבים. פרנסי היישובים חוששים לפעול להחזרתם, כדי שלא להצטייר כאחראים במקרה שבקרוב שוב יישמעו שם צפירות צבע אדום. נוח להם לטפח אצל העוזבים את האשליה שהמשך הישיבה במלונות יבטיח להם עתיד שקט יותר בבית. הם משתמשים בהנחה מוסרית שגויה, כאילו ההתעקשות שלא לחזור ליישובים היא מנוף לחץ לגיטימי על הממשלה לפעול כך או אחרת מול חמאס.
חבל שהתקשורת מהנהנת בהסכמה במקום להתווכח איתם קצת. היא משכיחה מאיתנו את העובדה שהרעיון הציוני אומנם מבטא שאיפה למקלט בטוח, אך לא התחייבות למקלט בטוח הרמטית. "אני מתוסכלת מהמצב הביטחוני שהגענו אליו, אבל חושבת שאסור לנו לסגת", אמרה לפני שבועיים אורה חתן, תושבת המושב שתולה, אשר נאחזת שם בציפורניים למרות הלחימה העזה בגזרתה. כאמור, בצפון אי אפשר לבוא כרגע בדרישות דומות לשכניה של אורה הגיבורה, אבל בדרום אפשר. עובדה: קומץ תושבים אמיצים שוב מתגורר בבארי, ברעים, בניר־עוז, ביד־מרדכי וגם בשדרות. רבבות חיילי צה"ל חירפו את נפשם ולחמו בעוז כדי להשיב להם את הביטחון. עכשיו נשאר רק לשקם את תחושת הביטחון, כמובן בכפיפות לידיעה שארץ ישראל לא תהיה שווייץ בדור הקרוב. איש לא יוכל לעשות זאת טוב יותר מהתושבים עצמם.
