אוי ואבוי לי אתם לא תאמינו מה קרה לי, לפני כמה ימים הלכתי לשחק כדורסל עם חברים, אני כבר שנים משחק כדורסל, פעם בשבוע, ולא משנה כמה אני נפצע, סובל או מפסיד, המשחק הזה הוא השמש של החיים שלי. על הפרקט אני פורח כמו חמנייה בקיץ, אני מחובר לעצמי, אני מחובר לגוף השבור והחבוט שלי, אני מחובר לילד הקטן והכלומניק שיש בי, וכל החברים שלי מהכדורסל מכירים אותי באמת, הם לא מכירים אותי דרך הטורים שלי בעיתון, שאותם אני כותב בזהירות ובקפדנות, והם לא מכירים אותי דרך הפרויקטים שאני מביים, שאותם אני עורך באחריות ובסבלנות, והם לא מכירים אותי דרך הפייסבוק והאינסטגרם, שגם אותם אני מנהל מתוך כוונה נואשת לקבל תשומת לב ואהבה, הם מקבלים הצצה ליאירקה האמיתי, זה ששומר חזק מדי, זה שבקושי מצליח לנשום אחרי כל התקפה, זה שמצליח לקלוע סלים בלתי אפשריים בשנייה האחרונה של המשחק, זה שמתווכח עם כולם על כל שטות, כשאני על הפרקט אני יאירקה, במלוא קיומי.
בקיצור שיחקתי כדורסל, ובאמצע המשחק, בלי קשר לכלום, הרגשתי שמשהו נתקע לי ברגל, הייתי בטוח שמישהו זרק עלי איזה חפץ חד, אז צעקתי, איי! ועצרתי את המשחק. הרגשתי שאני לא מצליח לעמוד, והרגשתי את הרגל שלי נחלשת, ואת השריר שלי בוער, והבנתי שזהו, שאכלתי אותה. בהתחלה ירדתי מהפרקט, ניסיתי למתוח קצת את הרגל ולעסות קצת את השריר, אבל מהר מאוד הבנתי שיש כאן עסק רציני. אז התלבשתי, והזמנתי מונית הביתה, ואחר החברים, שרון, עזר לי לצאת מהמגרש, וכשיצאתי מהמגרש צולע, כולם כזה מחאו לי כפיים בציניות חחחחח. וכשיצאתי החוצה, עם קפוצ'ון, צולע, נשען על חברים, המונית בדיוק הגיעה, וכשנהג המונית ראה אותי, הוא לחץ על הגז ונמלט משם וצעק, לא לא לא, אני לא לוקח מסטולים, הוא היה בטוח שאני מסומם, חחחחח, עכשיו כשאני כותב את זה זה נשמע לי מצחיק, אבל אז, בלילה, בתוך הכאבים, זה היה בעיקר משפיל. ושרון המתוק הנשמה שראה אותי נשבר, החליט לעזוב את המשחק, ולהקפיץ אותי הביתה, ואני הגעתי הביתה, ולקחתי אדוויל, ומרחתי בן גיי על הרגל, והלכתי לישון בכאב, וחשבתי לעצמי, מחר אני אקום כמו חדש.
ולמחרת בבוקר, כשהתעוררתי, הבנתי שקמתי כמו ישן. לא הצלחתי לקום מהמיטה. לא הצלחתי ללכת. לא הצלחתי לעמוד. אז נסעתי לבית החולים, וחיכיתי בתור כמו ילד טוב, האחות שבדקה אותי ושמעה את הסיפור שלי, אמרה בעייפות, מה יהיה איתכם בנים, מתי תפסיקו עם המשחקים המטופשים האלה, כל שעתיים אני מטפלת פה באיזה טמבל שנפצע בכדורגל או כדורסל. מה יהיה. הרופא שטיפל בי זיהה בתוך חמש דקות שיש לי קרע בשריר. הוא המליץ על טיפול שמרני. מנוחה, קירור מקומי, להקשיב לגוף, למה שהוא יכול ולמה שהוא לא יכול, לשמור עליו, ולאט לאט לחזור לתפקוד. הוא אמר לי שייקח לי חודש חודשיים להצליח ללכת כמו שצריך. ועוד חודש נוסף לפחות עד שאוכל לחזור לכדורסל. הוא ביקש מהאחות לתת לי זריקה ונתן לי שבועיים של ימי מחלה, ומכתב שחרור. ואני צלעתי את דרכי החוצה, והזמנתי מונית הביתה, ונעצבתי אל ליבי.
ובדרך הביתה, במונית, הסתכלתי בחלון וראיתי את כל האנשים שהלכו ברחובות. הם פשוט הלכו להם בטבעיות, כאילו כלום. הרגליים שלהם היו חזקות ובריאות, והשרירים שלהם היו שלמים וחזקים, הם פשוט הלכו! בלי לדעת כמה זה קשה ללכת כשהשרירים ברגל קרועים.
בלילה ההוא השנה הלועזית התחלפה לה, מעשרים ושלוש לעשרים וארבע, ובחצות ודקה, רגע אחרי שכולם התנשקו וחגגו, נשמעה פתאום אזעקה מרוחקת. לדעתי היא בכלל לא הייתה בתל־אביב. ובכל זאת, בישראל הכול קטן וצפוף, אז כולם שומעים הכול. הייתי בטוח שהילדים לא יתעוררו מאזעקה כזו, אבל חיה התעוררה ברגע, בזעקות מבוהלות, ואני ניסיתי לרוץ אליה ולא הצלחתי. הרגל שלי הייתה פצועה וחלשה. וחיה צעקה ובכתה, ואני צלעתי אליה, וצעקתי, חיה אני בא, זאת אזעקה רחוקה, אל תפחדי.
בסוף הגעתי לממ"ד, בדיוק לחלק של הפיצוצים. חיבקתי את חיה ונשמתי את השיער שלה, שהריח משמפו כזה מתוק של ילדים. הלב שלה דפק, וגם הלב שלי דפק. היא ילדה כל כך קטנה, וכבר השינה שלה טרופה ומאוימת. כבר היא מוצפת בפחדים. חיבקתי אותה וחשבתי, טראומה היא טראומה היא טראומה. הרגל שלי מתחילה עכשיו מסע ארוך של ריפוי והחלמה. הקרע בשריר יתאחה. בעוד כמה שבועות או חודשים אני כבר אוכל ללכת כמו בן אדם רגיל.
טראומה היא טראומה. גם הילדות של הבת שלי תצטרך להתאחות יום אחד, כשישככו הקרבות. וגם הנפש הפצועה שלנו, של כולנו, של כל מי שחי כאן, בתקופה הזו של ה"הותר לפרסום" תצטרך להחלים. כולנו נצטרך להתאחות לנו, לאט לאט. בטיפול שמרני. בהתחלה ננוח. אחר כך נזיז את הלב, בזהירות, נקשיב לו טוב טוב, נראה מה הוא מסוגל להכיל. ובעוד כמה חודשים או שנים, יום אחד, נוכל לחיות כאן, בעולם הזה, בשמחה ובאהבה, כמו פעם, ושוב נלך, ושוב נשחק כדורסל, בתמימות ובעיוורון, ובלי לצלוע, נשכח מהכול ונמשיך ללכת הלאה, כמו שכל האנשים ברחוב הולכים.
