השבוע הזדכתה מדינת ישראל על המשטר הדמוקרטי, בהפיכה משטרית חסרת תקדים היסטורי ועולמי שעשה בית המשפט העליון. בישראל מיושם באדיקות הכלל הפוליטי שלפיו כל מה שהשמאל זועק שהימין יעשה (בלי קשר למציאות), הוא חשיפה לא מודעת של תוכנית הפעולה הממשית שלו.
אבל דווקא בימים טרופים אלו צריך לשאול עד כמה ישראל היא דמוקרטיה מתפקדת במובן האמיתי של דמוקרטיה פרלמנטרית, קרי, שלטון העם באמצעות נציגיו – גם בלי קשר לבית המשפט והפיכותיו. המבצע הנרחב בעזה, לצד האיום הקיומי המתרגש על מדינת ישראל, מספקים תובנות חשובות לדיון הזה.
כתבה מקיפה על יחסי ישראל־ארה"ב במהלך המבצע התפרסמה השבוע בניו־יורק טיימס, והיא שופכת אור על הרבה ממה שהתרחש מאחורי הקלעים בין הממשלים. לא מעט מהדברים הללו הוסתרו מהציבור הישראלי, לנוחות הדרג הפוליטי והביטחוני, כדי ליצור מצג של הישגים ושליטה במצב. בפועל מתברר שצמרת המדינה מנהלת כרגע שתי מערכות: אחת נגד חמאס בעזה, השנייה נגד תודעתו של הציבור הישראלי.
למשל, זוכרים את עסקת החטופים? בזמנו היא הוצגה כהישג פנומנלי של המהלך הקרקעי. רק הבסת חמאס אפשרה אותה, התבשרנו. חמאס על הברכיים, מתקרב ל"נקודת שבירה" – עוד מונח פסאודו־צבאי בארסנל הביטחוני החדש – ולכן נכנע להפסקת האש. האמירות היו חד־משמעיות: העסקה הייתה הישג של המבצע הקרקעי והוכחה להצלחתו הרבה.
ובכן, לא נעים לומר, אבל לא ממש. מתברר שכבר ב־13 באוקטובר, עוד לפני המהלך הקרקעי, הקטארים הציעו לאמריקנים, בשם חמאס, עסקה דומה. המהלך הקרקעי לא שינה הרבה מבחינת חמאס ולא בישר דבר על מצבו. הוא השפיע, בהקשר המסוים זה, בעיקר על הלך הרוח הישראלי.
הקטארים הציעו עסקת שחרור עוד לפני המהלך הקרקעי. התמרון לא שינה הרבה מבחינת חמאס. הוא השפיע בעיקר על הלך הרוח הישראלי
בדיונים מאותו זמן אמרתי שלדעתי חמאס היה מסכים למתווה דומה כבר מההתחלה, ופקפקתי בטענה, שכאמור הוצגה כמסקנה מעצם העסקה, שהארגון על סף קריסה (בדיעבד ברור שלא היה). והנה, מה שנחשב לעמדה "ביקורתית" שלי היה בעצם עמדה מקילה ביחס לאמת, ומה שנחשב ל"פסימי" היה אופטימי. לא רק שחמאס היה מסכים לעסקה, למעשה הוא הציע אותה. ולא פחות חשוב: אויבינו ידעו הכול; אותנו הזינו בתעמולה.
הטיימס מפרסם גם שב־23 בדצמבר ביידן האיץ בנתניהו "לשנות מתווה מפעולה צבאית עצימה לגישה ממוקדת יותר של פשיטות על יעדים מסוימים". הבעיה, כפי שהאמריקנים מבינים, היא הציבור הישראלי, שלמגינת ליבם דורש שצה"ל ינצח, ולא מתכנס למתווה המוסכם בין הבית הלבן, רוב הקבינט המצומצם וצמרת צה"ל. הציבור, אם כן, מתנגד, אלא שבפועל, כבר עתה, מתבצע במידה רבה מה שביידן דרש.
איך הדברים הללו התגלגלו בלי שנבין מה קורה? להלן הערכתי. צמרת הצבא הפוסט־מודרנית שלנו, לצד הפוליטיקאים, שיחקה כהרגלה במילים, והגדירה למלחמה "שלבים". המלחמה ה"עצימה", כלומר, המתווה שבו פעלנו מאז הכניסה הקרקעית, הייתה שלב ב'. המתווה שביידן רוצה הוא שלב ג'. הצבא קבע לעצמו נקודת מעבר משלב ב' ל־ג': אחרי שמשיגים "שליטה מבצעית".
בהערה מוסגרת יש לומר שמדובר בעוד מונח מלאכותי מיסודו. למשל, בצפון הרצועה הוכרזה כבר "שליטה מבצעית", אבל גם השבוע הרגנו בג'בליה עשרות מחבלים, כולל מטיסי רחפנים, ובקרב כוחותינו יש הרוגים ופצועים קשה. כלומר, הכוחות שם בסיכון גבוה והקרב נמשך. כמה מתת־הקרקע נכבש? כמה מחבלים נותרו בצפון? מה סדר הכוחות הנדרש כדי להמשיך לשלוט בשטח? את זה אסור לשאול. מדוע? מפני ש"שליטה מבצעית" היא סלוגן של תעמולה, לא מצב צבאי.
בכל אופן, מטרת ההכרזה על "שליטה מבצעית" בצפון הרצועה הייתה מעבר לשלב ג', כמצוות הבוס המכונה B־B (כלומר, Biden-Blinken). אבל הציבור זיהה רפיון, התעצבן, ודרש את הניצחון שהובטח לו. הצמרת הבינה שהיא מסתבכת. מה עושים? כרגיל, משחקים במילים ופוצחים במתקפת יח"צ. בשטח עוברים לשלב ג', אבל קוראים לו שלב ב' "מדורג", או "מתקדם", או כל המצאה אחרת. בפועל כוחות משוחררים, הנוכחות הצה"לית מצטמצמת, והמשימות מקבלות אופי שונה. אויבינו מבינים זאת היטב; עלינו עובדים שאנחנו עדיין בשלב ה"עָצים".
ועוד דוגמה: סוגיית החימושים. שיווקו לנו באגרסיביות אחרי הפסקת האש שהכול בסדר, דבר לא השתנה בשיטת ההפצצות, אין בשטח – בניגוד לדיווחים שהגיעו ממנו – "כלכלת חימושים". והנה, מדווח הטיימס, בדצמבר נענה הממשל האמריקני פעמיים ל"בקשה בהולה" של "גורמים רשמיים בישראל", שלמענה עקף את הקונגרס והעביר בקשות סיוע דחופות לפגזי טנקים וארטילריה. האמריקנים ידעו את האמת, אנחנו קיבלנו רק את היח"צ.
אפשר להוסיף עוד, אבל הנקודה ברורה: ראשי המערכות, עם הפוליטיקאים, ובניצוח דובר צה"ל, עסוקים בייצור מה שהם עצמם קוראים לו, בשפתם הפוסט־מודרנית, "נרטיב של ניצחון". אנחנו הקורבנות של השיטות הידועות לכל תועמלן: מראים הצלחות ותמונות טקטיות, מסתירים כישלונות ואת המצב האסטרטגי. את המטרות וההגדרות משנים תוך כדי תנועה, ומייצרים מערכת מונחים נזילה וחסרת משמעות, שמאפשרת להכריז בכל נקודה ש"הצלחנו" ו"ניצחנו". אנחנו האחרונים שיודעים את האמת, כשכבר מאוחר לשנות.
השנה האחרונה הציפה שלל תובנות קשות על מצב המדינה, מוסדותיה, הנהגתה, וה"אליטה" של החברה הישראלית. חווינו פירוק חברתי, משטרי, וכעת גם ביטחוני. כל הצרות האלה, למרות האחדות שנוצרה בעקבות טבח 7 באוקטובר, עתידות ללוות אותנו הלאה.
כדי לתקן את הקלקולים הללו, נהיה חייבים להתבגר כאומה. הסיבה העיקרית לכך שמשקרים לנו היא שאנחנו מסכימים לכך. זמן רב מדי העדפנו שקרים נוחים על פני אמיתות קשות. הסכמנו שיתייחסו אלינו כילדים, בפטרנליזם מתנשא, במקום כריבון. במקום לקבל דין וחשבון, נתנו למערכות ולממשלות להסיט את תשומת ליבנו בתעמולת שווא ותרבות שקר.
המבצע בעזה, כמו הרפורמה המשפטית, חשף את השוקת השבורה של מוסדות המדינה המנוונים, שמנוהלים בחובבנות בידי אנשים חסרי אחריות. הפוליטיקאים והתקשורת עושים איתם יד אחת, על חשבון שלטון החוק, מנהל תקין ומוסדות מדינה מתפקדים. בסוף, אנחנו האחראים. במשטר דמוקרטי העם הוא הריבון; הבעיה היא שהתחלנו להתנהג כנתינים. רק אם נתחיל להתנהג כריבון, נדרוש שידברו אלינו אמת ויתנהלו ביושר, נוכל לתקן.
