בתחילת ימי הקורונה, בחודש מרץ 2020, כשהחלו להתברר ממדי המגפה בצפון איטליה וקריסת בתי החולים שהלחיצה את רוב ממשלות המערב, פורסם ב"אקונומיסט" גרף שסחף את כל העולם והסביר מהי המטרה: "לשטח את העקומה". אתם בוודאי זוכרים, לא בגעגוע, את המונח הזה. כל העולם נכנס להסגר, עברו כמה שבועות, ופתאום החלה לחלחל ההבנה שהעסק הזה עומד ללוות אותנו עוד תקופה ארוכה, אולי אפילו שנה־שנתיים. פרופ' הארווי פיינברג, אחד ממומחי בריאות הציבור המובילים בארה"ב, פרסם מאמר שקרא "לרסק את העקומה". לא לשטח, לרסק.
בלי להיכנס לשאלה מי צדק, הוויכוח ההוא סיפק הזדמנות לחדד מהו התרחיש שנגדו אנחנו נלחמים. כולם יודעים שמגפה היא דבר רע. זה טריוויאלי. אבל איזה תרחיש שהיא מייצרת אנחנו צריכים לנסות למנוע? בתוכניות ההיערכות למגפות שממשלות בעולם החזיקו במגירות היה ברור שאנחנו צריכים להציל חיים של כמה שיותר בני אדם, במחירים כבדים של הסגר ומניעת הדבקה. המגפה שהם ראו לנגד עיניהם הייתה משהו בסגנון של השפעת הספרדית או הדבר השחור. אבל הקורונה התבררה כסוג של "מגפה למחצה", מספיק גרועה כדי להזיק, אבל לא מספיק גרועה כדי להצדיק את צעדי ההיערכות שתוכננו, ולפיכך היה צורך לחדד את מטרות המאבק.
גם בישראל של 2024, שלושה חודשים מפרוץ המלחמה, מחלחלת ההבנה שהעסק הזה ינהל את חיינו עוד תקופה ארוכה. זו לא מלחמת זבנג וגמרנו, והיא לא יכולה להיות כזו. כולם יודעים שהאויב הוא רע, זה מובן מאליו. אבל איזה תרחיש אנחנו מנסים למנוע? טבח שמחת־תורה היה האיטליה שלנו – כולנו ראינו מה קורה כשמערכת הביטחון נמצאת באי־ספיקה, ונשבענו שלא ניתן לדבר כזה לקרות יותר. רמת הפיגועים ביו"ש, בלתי נסבלת בפני עצמה, היא עדיין איכשהו דבר שמדינה יכולה להכיל, אבל מתקפה בממדים כאלה? זאת כבר סכנה לעצם קיומנו. Never again.
המסקנה הראשונית: צריך לשטח את העקומה. דיוני "היום שאחרי" והוויכוחים האחרים יוצאים כולם מנקודת הנחה שגם אם המצב בעזה יהיה שונה דרמטית לטובה – אי אפשר להבטיח שקט ביטחוני מוחלט. "לא נוכל להבטיח שלא יהיו עוד רקטות", אמר השבוע גורם ביטחוני לתושבי העוטף הזועמים. ישראל הרשמית מתעקשת כרגע על שליטה צבאית ברצועה בשנים הבאות, על מיטוט חמאס כמובן, אולי אפילו תפיסת שטח, אבל איננה משלה את עצמה שהקיץ הקץ על הטרור מתוצרת עזה. אם תרצו, איו"ש עזה. לשטח את עקומת הטרור לממדים נסבלים.
זוהי משימה חשובה וקדושה ועם ישראל התגייס אליה בהמוניו, אבל בואו נבחן איפה אנחנו עומדים אחרי שלושה חודשים. צה"ל מפרק את חמאס, אל תאמינו למי שטוען אחרת, אך מודה שהוא עוד רחוק מהשגת המטרה הסופית. ראש הממשלה נתניהו, שר הביטחון גלנט ואלוף אליעזר טולדנו דיברו השבוע על לחימה שתימשך "חודשים ארוכים" ותאלץ את צה"ל לנקוט "כלכלת חימושים" עד סיומה.
במקביל, שני חבלי ארץ מושבתים וסגורים לאזרחים, אין תיירות, וכ־140 אלף עקורים מפוזרים בבתי המלון וברחבי הארץ. לתושבי הצפון אין אפילו התחלה של אופק מתי ישובו הביתה; אומרים להם שזה עשוי לקחת שנה ויותר.
הדברים הללו אינם נכתבים כדי להחליש את הרוח חלילה, אלא כדי לנסות לחדד מול מה אנחנו נלחמים. קשה לדמיין תרחיש ריאלי שבו אנחנו לא נכנסים למלחמה בלבנון בטווח של השנה הקרובה. זו תהיה, לפי כל המומחים, מלחמה קשה עם פגיעות טילים בהיקפים שהעורף הישראלי לא הכיר, מה שכמובן יאפשר עוד פחות פעילות כלכלית. עם אבדות בשטח כמובן, ייתכן מאוד שגם חטופים, ועם סיכון ממשי להידרדרות למלחמה כוללת עם איראן ושלוחותיה.
ומה אם חלילה הטריגר למלחמה בלבנון יהיה מתקפה בסגנון 7 באוקטובר? הנוח'בה הוא הרי רק חיקוי של כוח רדואן מבית היוצר של נסראללה. או שמא הם יכינו הפתעה מסוג אחר. אם מצפון תיפתח עוד רעה, כמה חודשים אחרי האסון שספגנו מדרום, כיצד זה ישפיע על התחושה הבסיסית של היכולת לחיות בשלווה בישראל? ושוב, לא לשכוח, אנחנו עדיין חזקים פי כמה מצבא הטרור של חיזבאללה.
וזה בדיוק העניין. חמאס לא באמת יכול לאיים על קיומה של מדינת ישראל, חיזבאללה חלש מצה"ל, ולאיראן אין עדיין גרעין למאזן אימה או איום השמדה ממשי נגדנו. כל זירה לבדה איננה מספיקה. לכן בשנים האחרונות מערכת הביטחון נערכה מאוד לאפשרות של מערכה רב־זירתית, שבה כולם ישלבו כוחות במקביל כדי לנסות לחסל את המדינה. באספקלריה הזו, ב־7 באוקטובר קרה דבר מוזר: חמאס יצא למתקפה לבדו.
מומחי ביטחון למיניהם כבר הופיעו וטענו שמדובר בתקלה מבצעית, חוסר יכולת תיאום, או פזיזות יתר של מנהיגי חמאס תאבי הדם. לי נראה שכל ההסברים האלה לוקים בזלזול הישן הנהוג כאן כלפי ה"פלנגות" של חמאס, זלזול שמאז הסתיו האחרון ראוי לו שייעלם. בכירים באיראן מתגאים כבר שלושה חודשים במתקפה ואז ממהרים להכחיש מעורבות, בְּמשחק קבוע שבו הם ונסראללה נוזפים בראשי חמאס ומתנערים מאחריות למעשיהם תוך חיבוק משמעותי למדי.
אולי כדאי שנשאל את עצמנו אם זו לא תקלה, אלא תוכנית מחושבת. מה אם, אני זורק השערה, הציר האיראני ראה שאנחנו נערכים למלחמה רב־זירתית, והחליט להתיש אותנו דווקא בזירה אחר זירה?
כשם שמדינות ערב נואשו מהרעיון לחסל צבאית את מדינת ישראל ועברו לטרור ולוחמת גרילה, אולי כך גם אויבינו הנוכחיים, שמומחי הביטחון שלנו יודעים להרצות בעיניים עצומות כיצד הם הקיפו אותנו ב"צבאות פרוקסי" כדי שיוכלו להשמיד אותנו ביום פקודה, הבינו בסופו של דבר שעדיף להתיש מאשר לכתוש? אולי אנחנו משכנעים את עצמנו שהשתלטנו על הסיטואציה ושהקרב בעזה "מקרין" על שאר החזיתות, בעוד אנחנו צועדים בדיוק בנתיב שסלל לנו מישהו אחר?
אלה לא שאלות בשביל הדיוט כמוני. יכול להיות שכתבתי כאן שטויות מוחלטות. יש מומחים, יש אנשים שיודעים באילו קלפים משחקים בטהרן ובביירות, מתי סלאח אל־עארורי יוצא מהמשרד ונכנס לרכב, ומה באמת טיב הקשר בין אסמאעיל הנייה לפטרוניו מדוחא. אני לא אחד מהם. אבל נדהמתי מהקלות והמהירות שבה שאלות מסוג זה טואטאו מהדיון הציבורי. כאילו לא ראינו אך לפני 90 יום כיצד 3,000 מחבלים שמים ללעג ולשחוק את קווי ההגנה שלנו, את הערכות המודיעין ואת המדיניות האסטרטגית.
ובעיקר, נדמה לי שיש נטייה לפספס את אפקט ההתשה. כמו בקורונה, התוכניות הכתובות נוטות להיערך למלחמה באויב מוכר שרוצה להשמיד אותנו כפשוטו. אבל אחרי רבע שנה של אסון ולחימה בזירה הפחות־קשה, אפשר לראות כיצד אויבינו מסוגלים להכניס אותנו לבעיות רציניות בטווח של שנים קדימה, גם אם לא יצליחו לכבוש בסיס של חיל האוויר.
החיים בישראל מעולם לא היו נקיים מאיומים. המדינה הזו מבוססת מאז הקמתה על שנים של אשליית שלווה בין מלחמות קשות, שבהן גילינו לחרדתנו שאויבינו מתכננים כל הזמן כיצד להשמיד אותנו, ושאין בכוחנו לגרום להם בבת אחת לוותר או ללכת למקום אחר. אבל שנות השלווה המדומה הן חשובות, קריטיות, להתפתחות ולקיום חיים טובים ותקינים במדינה, שהכלכלה היא רק אחד ההיבטים שלהם.
נסראללה מוכיח כבר שלושה חודשים שבאמצעים צנועים יחסית אפשר לרסק את מרקם החיים של עשרות אלפי משפחות, חיילים ואזרחים, ולאלץ את תושבי קיבוץ מנרה, למשל, לדלג בבודדים כדי להגיע לחדר האוכל. מה ערך התובנה הזאת בעבור התמנון האיראני על זרועותיו? אצלנו מסבירים, בצדק, שהמשאבים של צה"ל מוגבלים ונבון יותר לנהל כל זירה בנפרד. אבל יכול להיות שעד שנתפנה מהבוץ העזתי, המחירים שהציבור הישראלי מוכן לשלם כדי להגיע לשקט־יחסי־לא־מוחלט בגבול יישחקו עד דק. ומה אם כמה חודשים אחר כך תצוץ עוד חזית, ועוד שלוחה? אנחנו עַם בעל יכולת שרידות יוצאת דופן, אבל כדאי לזכור שגם עם הרצח לא מפחד מדרך ארוכה.
