שבע מאות ארבעים ושלושה עמודי פסק הדין בעניין עילת הסבירות הם בחינת מרובה המחזיק את המעט. במאתיים חמישים ושישה אלף ושבע עשרה המילים שכתובות בו, אין דבר. מרבית הפסק הוא גיבוב של נימוקים דלוחים, ציטוטים מעגליים, סברות כרס וטפיחות עצמיות על השכם. נדמה כי אמירתו האלמותית של המהרש"ל, מחכמי ישראל לפני ארבע מאות שנה, לפיה מי שכותב דברים בלי טעם וריח עובר על בל תשחית הדיו – מעולם לא היתה מדויקת יותר.
פסק הדין גדוש בתיאורים אפוקליפטיים יוצאי דופן על האיום הנשקף לדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון מצמצום עילת הסבירות. דוד מינץ, אחד משופטי המיעוט, ספק במרירות ספק בלעג, מקבץ חלק מהתיאורים הללו: "תיקון קיצוני וחריג בכל קנה מידה ומתנגש חזיתית בליבת שניים ממאפייניה הגרעיניים של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית" (חיות), "פגיעה אנושה בעקרונות הדמוקרטיים היסודיים ביותר במדינת ישראל" (פוגלמן) "הרס על המשפט המנהלי וחור שחור נורמטיבי, כזה שכוח הכבידה העוצמתי שלו שואב אליו שורה ארוכה של ערכים ונושאים עד שלא נודע כי באו אל קרבו" (עמית מתפייט), "פגיעה אנושה באבני הבסיס של שיטתנו החוקתית" (ברק ארז) ועוד ועוד.
פסק הדין גולש גם לא אחת לגרוטסקה. למשל, כדרכם של שופטי בגץ הנוטים לא אחת להדגיש וּלְבַכּוֹת את המחירים הכבדים אותם הם סופגים במאבקם למען הדמוקרטיה הישראלית, מקונן השופט יצחק עמית על המהמורות הניצבות בפניו בהגשמת ייעודו ההיסטורי: "לכל אורך הכתיבה ליוותה אותי תחושת אכזבה וצער עמוק על כך, שבמקום לעסוק בתפקידו הקלאסי של בית משפט זה – הגנה על זכויות אדם ואזרח, אנו נדרשים להגן על הבסיס עצמו, על העמוד הדמוקרטי של המדינה היהודית והדמוקרטית".
בעוד נשיא העליון המיוחד עמית חש "אכזבה וצער עמוק כל כך", אין ספק שאחד מחתני השמחה הבולטים של האירוע הוא פרופסור יניב רוזנאי, שבחריצות ונחישות מעוררות הערכה ייבא לארץ בייבוא כמעט אישי את דוקטרינת התיקון הלא חוקתי שרווחת, בהעדר סמכות בחוק, בעיקר במעצמות עם דמוקרטיות מפוקפקות דוגמת הודו, טיוואן, קולומביה, אוגנדה, פרו, בנגלדש, פקיסטן ובליז. רוזנאי מוזכר בפסק הדין לא פחות מארבעים ושלוש פעמים והשופט עמית אף מחמיא לו על היותו חלוץ התחום בישראל. פרופסור רוזנאי מצידו העלה בחשבון הטוויטר את הפסקאות העוצמתיות והמשכנעות בעיניו מפסק הדין, אך יש להודות ביושר – גם בהן אין דבר. שום פסקה לא מתעלה מעל הנימוקים המאולצים, הבינוניים, ובעיקר הצפויים מראש, בפסק.
הבור ריק, אין בו מים. אבל כמו בבור של יוסף – מים אין בו, אבל נחשים ועקרבים יש בו. לגבהים פסק הדין לא נסק, אך לתהומות הוא צלל גם צלל. בהשוואה מכוערת במיוחד, כותבת השופטת ענת ברון כי "בימים אלה, בחלוף 75 שנה מאז אותו רגע היסטורי של הכרזת העצמאות, מרחפות מעל מדינת ישראל סכנות קיומיות, מחוץ ומבית". מהן אותן "סכנות קיומיות" ש"מרחפות" לדעת ברון "מחוץ ומבית"?
ברון, כשחיילי צהל מימין ומשמאל בחזית, לא מהססת לפרט: "הסכנה הקיומית המרחפת מחוץ", היא הזוועות של יום השבעה באוקטובר ש"עליהן נתגבר". מקבילתה, "הסכנה הקיומית המרחפת מבית", היא התיקון לחוק יסוד השפיטה, התיקון שכזכור כחצי עם תמך בו. מהסכנה האחרונה, לדעת השופטת הפורשת, רק בית המשפט יושיע אותנו.
עבירה גוררת עבירה. על שופטי המיעוט המרכזיים סולברג ומינץ היה להימנע מלחתום על פסק דין מפלג שניתן באמצע מלחמה קיומית, בסד זמנים לחוץ במיוחד, שכל מטרתו לפאר מורשת שופטות שכבר פרשו, שמרוקן מתוכן את הכרעת הבוחר הישראלי, וכל זאת תוך רמיסת כל נורמה הן פרוצדורלית והן מהותית. כניעתם, גם אם כנראה תחת מחאה שקטה, לדרישתו של פוגלמן לחתום על פסק הדין, הובילה לתקלה גדולה – הם לא הסתייגו מההשוואה המבחילה שעשתה ענת ברון. ספק אם הבחינו בחומרתה הלא תיאמן.
ועוד הערה: מי שקורא בבבלי בעיון את הסיפור המפורסם על קמצא ובר קמצא שהחריבו את בית מקדשנו, מגלה כי המניע של בר קמצא בהלשינו למלכות על היהודים, לא הייתה העלבון מהתנהגותו המחפירה של בעל הסעודה אלא דווקא שתיקת חכמים. "הואיל והוו יתבי רבנן ולא מחו ביה, שמע מינה קא ניחא להו", כיוון ששמעו חכמים ולא מיחו, נח להם עם הדברים, הסיק בר קמצא, ויצא לשרוף.
על סולברג ומינץ, בעצם על כל אחד ואחד מהשופטים, להבהיר שההשוואה הבזויה של ברון אינה מקובלת עליהם. עליהם למחות. למען החיילים בחזית ולמען הציבור שבעורף. למען תומכי התיקון ולמען מתנגדיו. למען דעת שתיקון סמלי וזניח בחוק יסוד איננו שקול לאונס ורצח של מחבלי הנוחבא. על סולברג ומינץ לגשת לממלא מקום נשיא העליון ולדרוש למשוך את חתימתם מפסק הדין. אין פרוצדורה כזו? גם אין פרוצדורה שבה בג"ץ יכול לפסול חוקי יסוד.
