הדיונים על "היום שאחרי" בעזה עולים מדרגה. הרבה לפני שהתותחים פסקו מלרעום או שהמטרות המוצהרות של המלחמה הושגו, יש מי שמנסה לשכנע אותנו שבלי תשובה לשאלה מה ייעשה בעזה אחרי המלחמה, ישראל תפסיד בה. כאילו יש צורך אקוטי להגדיר כבר עכשיו מי בדיוק יטפל בביוב בשג'עייה, או להכריז שאי אפשר לנצח את הטרור. המציאות, כמו תמיד, מורכבת הרבה יותר. אין תשובה אחת לשאלה מה ייעשה בעזה ביום שאחרי המלחמה, ובוודאי שאין הכרח להגדיר תוכנית סדורה ומלאה כבר עכשיו. השאלות על מערכת החינוך או על תשתיות בג'בליה הן שאלות מסדר שני. הרבה לפני השאלות האלה, צה"ל צריך עדיין לנטרל את היכולות הצבאיות והשלטוניות של חמאס. האמירה ש"לישראל אין מה לחפש בעזה" נוגעת עדיין לעתיד הרחוק. בינתיים, וככל הנראה גם בשנה הקרובה, יש לה הרבה מה לחפש בה.
בשלב הזה, שבו מרחב האפשרויות עוד גדול, צריך להגדיר לא תוכנית סדורה ומדויקת אלא עקרונות שחייבים להוביל את החשיבה על הסדרים עתידיים. ראש הממשלה נתניהו כבר הגדיר את חלקם. במאמר שפרסם בשבוע שעבר בוול־סטריט ג'ורנל שרטט נתניהו את שלושת העקרונות של המדיניות הישראלית מול עזה. העיקרון הראשון הוא השמדת חמאס, פירוק יכולותיו הצבאיות וסיום שלטונו הפוליטי ברצועה. העיקרון השני הוא פירוז רצועת עזה, כולל הקמת רצועת ביטחון סביבה, ומנגנוני פיקוח על הגבול שבין עזה למצרים כדי למנוע כניסת נשק ואמצעי לחימה. העיקרון השלישי הוא דה־רדיקליזציה של הרצועה, בדומה למה שנעשה בגרמניה בתום מלחמת העולם השנייה, שתכלול פיקוח על מערכת החינוך ועל מוסדות הדת, כך שהחברה האזרחית לא תעודד טרור.
על העקרונות הללו אפשר וכדאי להוסיף עיקרון רביעי, בנוגע להתנהלות הכלכלית בתוך הרצועה. בקצרה: חדל כלכלת מענקים והפסקת ההון השחור וכספי הטרור. כל תוכנית ל"יום שאחרי", גם הישראליות, דנות בשאלת שיקום עזה. למקרה שזה לא ברור לכולנו: מדינות אירופיות וערביות, לצד ארגוני סיוע ומוסדות בינלאומיים, כבר מכינים את המזומנים. ביום שאחרי המלחמה צפוי להיכנס לעזה ממון רב לטובת "שיקומה" – בניית ההריסות, חידוש התשתיות, וכמובן סיוע הומניטרי לאוכלוסייה המקומית. ואולם המאמץ לפרז את הרצועה מאמצעי לחימה ירד לטמיון אם כוחות רצחניים, ישנים או חדשים, יוכלו להמשיך לקבל כספים שישמשו אותם להתעצמות מחודשת ולתכנון מתקפות אכזריות נוספות. בסרט הזה כבר היינו, אחרי סבבי לחימה קודמים.
לכאורה היה בעזה מנגנון "אזרחי" שדאג לביוב ולחינוך. בפועל, כל תשתיות השלטון – מהמיסים שנגבו ועד הסחורות שהוכנסו – שועבדו לטובת הצטיידות באמצעי לחימה ושכלול הטרור
שר האוצר בצלאל סמוטריץ' מנסה להוביל קו של "פירוז לפני שיקום". כלומר, קודם כול ישראל תסיים לפרז את הרצועה מנשק ומאמצעי לחימה, ורק אחר כך תחל פעולת השיקום. אלא שכאשר השיקום הזה יגיע, והכסף הבינלאומי יזרום שוב אל האזור הנחשל והחרב, ישראל צריכה להבהיר כיצד הוא ינוהל ובאמצעות אילו מנגנונים. השאלה הזו חשובה הרבה יותר מהשאלה מי ינהל את הכסף הזה בפועל, רשות פלסטינית כזאת או אחרת, חמולות או כוח בינלאומי. כדי שהשיקום לא יוביל להתעצמות מחודשת ולעלייתם של גורמי טרור אחרים, יש כמה עקרונות שצריך להניח על השולחן, וכמה דרישות שישראל צריכה להציב כדי לשמור על האינטרסים הביטחוניים שלה.
ציפיות נמוכות
כיום, הכלכלה הפלסטינית איננה מתנהלת כמו כלכלה נורמלית. למדינות נורמליות, גם למדינות כושלות, יש מערכת תמריצים שעובדת עליהן: כלכלה שמתנהלת באחריות זוכה לתגמול חיובי, ואילו כלכלה שמתנהלת בחוסר אחריות נענשת על ידי המערכת הכלכלית הבינלאומית. כשארגנטינה, למשל, נכשלה כלכלית, העולם צמצם השקעות בתוכה, היא לא הצליחה להשיג הלוואות אלא בריבית גבוהה, והיכולת של הממשלה שלה לפעול הלכה והצטמצמה. כאשר יוון הגיעה למצב של חדלות פירעון היא שילמה מחירים כלכליים כבדים, ונדרשה לסדרה של תהליכי התייעלות פנימיים בתמורה להלוואות שניתנו לה כדי לגשר על חובותיה.
אבל מהפלסטינים ככלל, ומעזה בפרט, אין ציפייה להתנהלות כלכלית אחראית. כלכלת עזה התנהלה מ־2007 ועד היום תחת שלטונו של ארגון טרור, ובכל זאת מדינות העולם העבירו אליה סכומי עתק, ציוד, תרומות וסיוע. לכאורה היה בעזה מנגנון "אזרחי" שדאג לביוב, לחינוך ולצורכי האוכלוסייה. בפועל, כל תשתיות השלטון – מהמיסים שנגבו ועד הסחורות שהוכנסו – שועבדו, מי יותר ומי פחות, לטובת הצטיידות באמצעי לחימה ושכלול הטרור.
הכלכלה העזתית מתבססת במידה רבה על מענקים, סיוע בינלאומי ותרומות. על פי סוכנויות האו"ם, 80% מאוכלוסיית עזה נשענת על סיוע בינלאומי. הפלסטינים ברצועת עזה וביהודה ושומרון יחד, קיבלו משנת 1994 ועד 2020 כספי סיוע בינלאומיים בסכום מצטבר של 40 מיליארד דולר, 72% מהם מהגורמים הבאים (בסדר יורד): האיחוד האירופי, ארצות הברית, ערב הסעודית, גרמניה, איחוד האמירויות, נורווגיה, בריטניה, הבנק העולמי, יפן וצרפת.
מאז 2005 הכלכלה הפלסטינית התפצלה: כלכלת יהודה ושומרון המשיכה במגמת עלייה מסוימת, אבל זו של עזה נותרה הרחק מאחור. הנתונים הכלכליים של עזה עגומים: ללא צמיחה, עם הכנסה נמוכה מאוד לנפש, 45% מהאוכלוסייה מובטלים, ו־53% חיים מתחת לקו העוני. אלא שבמקום להסתכל על המציאות ולהבין מה קרה בעזה ב־2005, כלומר מאז ההתנתקות של ישראל מהרצועה ובעקבותיה השתלטות חמאס – בקרן המטבע הבינלאומית מאשימים את "שנות הבידוד והעימותים החוזרים", וליתר דיוק את "המצור הישראלי הכפוי על עזה, ארבע מלחמות והפילוג הפוליטי הפנימי", שהשיתו נטל כבד על הכלכלה העזתית. העובדה שהשלטון המקומי היה ארגון טרור ששעבד את המערכת הכלכלית לצרכיו ולטובת ניהול מערכת טרור מתמשכת מול ישראל, לא עלתה שם לדיון.
הבעיה לא הייתה רק בכסף שמועבר בדרכים עקיפות לטרור ולפעילי טרור, אלא גם בכסף שנכנס בדלת הראשית. מטרתו הייתה כביכול שיקום הרצועה וסיוע לאוכלוסייה המקומית, אבל כפי שידוע לנו היטב, כספים שהגיעו ל"אגודות צדקה" בעזה שימשו בפועל למימון טרור; תקציבים שנועדו לסיוע הומניטרי שימשו למעשה להתעצמות חמאס; תרומות של חומרי בנייה הופנו לבניית מנהרות ותשתיות טרור; ומזוודות הכסף שאמורות היו ללכת למשכורות מימנו למעשה פעילי טרור. חלק מהכסף הזה נכנס בידיעת ישראל ובאישורה.
את "המנגנון לשיקום רצועת עזה" הקימו שורה של מדינות וארגונים אחרי מבצע צוק איתן ב־2014. באתר האינטרנט שלו מפורטות בדיוק כמויות הסחורות הדו־שימושיות שנכנסו מאז 2014 לרצועת עזה, בהן 2,549,703 טונות של מלט, ו־501,185 טונות של מוטות ברזל. בהודעה של מתאם הפעולות בשטחים משנת 2017 נכתב כי "פעילות המנגנון מאפשרת קידום והקמת פרויקטים ציבוריים בתחומי הרפואה, תשתיות, חינוך, כלכלה ועוד. בניית שכונת המגורים שייח' חאמד בחאן־יונס, סלילה ושיפוץ כבישים ראשיים ברצועה, מתקני התפלה וטיהור שפכים, הקמת בתי חולים, מרכזי קהילה, אצטדיונים, בתי ספר, ועוד רבים אחרים". רבים מאלה מושמדים בימים אלה בידי צה"ל בגלל פעילות טרור ענפה שמתקיימת מתוכם. "עקב שליטתו של ארגון הטרור חמאס ברצועת עזה", נכתב באותה הודעה, "עבודת מנגנון השיקום הינה בבחינת 'סיכון מחושב'".
מנגנון הפיקוח שפעל תחת חסותו של חמאס היה כמעט חסר ערך, בגלל מבנה השלטון ומערכת התמריצים שפעלה בכלכלה העזתית. כאשר סחורה נכנסת כיום לרצועת עזה במסגרת הסיוע ההומניטרי שישראל מאפשרת, המזון נמכר ברחוב העזתי במחירים גבוהים, וחמאס לוקח מהם את חלקו. לכן, מיגור שלטון חמאס ברצועה הוא רק היבט אחד של האסטרטגיה הישראלית הרצויה. ישראל צריכה לוודא שרצועת עזה לא תהיה יותר מקום שמאיים עליה ועל אזרחיה. חלק מזה הוא שליטה ביטחונית ישראלית על הרצועה ועל הגבולות; חלק אחר הוא הטיפול ברדיקליזציה במערכת החינוך; וחלק חשוב נוסף הוא גם שליטה במערכת הכלכלית. ישראל עושה היום מאמצים לאתר כספי טרור ולמנוע את כניסתם לעזה, אבל גם הכספים התמימים לכאורה שימשו בפועל לטרור, וגם עליהם הפיקוח צריך להיות הדוק יותר.
שינוי בהנחת היסוד
כלכלה שנשענת במידה רבה כל כך על כספי סיוע ומענקים היא כלכלה עם מערכת תמריצים מעוותת. היא מייצרת אינטרס לשמור על מעמד הנחשלות כדי להמשיך את הזכאות לסיוע. ככל שהתושבים בעזה מסכנים ועניים יותר, כך הכסף ימשיך לזרום אליהם, וכשהכסף הזה מגיע לישות מדינית הנשלטת בידי ארגון טרור, הוא משמש שלא במפתיע לטרור.
אם ישראל תהיה נחושה לתבוע את הפסקת ההישענות העזתית על מענקים וסיוע, ומעבר למדיניות שבה שיקום הרצועה ייעשה באמצעות הלוואות – מערכת התמריצים תשתנה. הלוואות, בניגוד למענקים, צריך להחזיר. כאשר גוף פיננסי נותן לך הלוואה הוא מצפה לקבל את כספו בחזרה, ולכן הוא מצמיד לה דרישות להתנהלות פיננסית אחראית ומעקב הדוק על השימוש בכסף. הלוואות מחייבות גם לייצר הכנסה עצמית כדי שיהיה אפשר להחזיר את החוב. חִשבו על כל מדינה אחרת שנכנסת לחוב כדי לממן את פעילותה האזרחית: אם יש לה חוב, זה אומר שצריך לדרג אותה. סוכנויות דירוג אשראי אומדות את הסיכון ובוחנות נושאים כמו איכות המוסדות, המשמעת הפיסקלית, המגזר הציבורי. כרגע, גם אם יש מישהו שבוחן את ההתנהלות הכלכלית הפלסטינית בהיבטים הללו, אין לכך שום משמעות. המענקים ותוכניות הסיוע ממשיכים לזרום, וככל שהכלכלה הפלסטינית נחשלת יותר – הם אפילו גדלים.
רוצים מערכת חינוך, מערכת בריאות, מערכת רווחה, תשתיות? בבקשה, תתנהלו כמו כל מדינה או עיר בעולם: תגבו מיסים ותבנו אותן. אם כרגע, מטבע הדברים, לא מתקבל מספיק כסף בגביית מיסים מאוכלוסייה שמחצית מכוח העבודה בה מובטל, אפשר לקבל הלוואות מגופים פיננסיים כדי לממן את הפעילות, ולעודד פעילות כלכלית יצרנית שתניב הכנסות שבאמצעותן יהיה אפשר להחזיר את ההלוואות הללו. אם מתן המענקים יימשך, בלי שינוי של מערכת התמריצים המקומית, אנו צפויים לראות עוד מאותו הדבר.
היבט נוסף של התנהלות כלכלית אחרת עשוי להיות באפיק של צמצום ההון השחור, שעלול להגיע לפעילות טרור, באמצעות הגבלת השימוש במזומן ברצועת עזה.בכך נכלל איסור על עסקאות במזומן מעל סכום מסוים ומעבר לתשלומים דיגיטליים, והקמת רשות פיננסית שתעבוד לפי כללים מוסדרים. כסף דיגיטלי הרבה יותר קל למעקב, ועסקאות שנערכות באמצעים טכנולוגיים מאפשרות בחינת המקורות. כיום אין פעילות של בנקים בינלאומיים ברצועת עזה, מכיוון שרבים מהם נחשפו לתביעות בגלל מימון טרור. לאחר ניקוי הרצועה מארגון חמאס יהיה אפשר להחזיר, תחת פיקוח, פעילות של בנקים בינלאומיים שירצו להימנע ממימון טרור שעלול לחשוף אותם לסנקציות משמעותיות.
הנחת היסוד של מענקים היא נזקקות; הנחת היסוד של הלוואות היא מסוגלות ואיתנות פיננסית. עד 7 באוקטובר, המערכת הכלכלית העזתית הייתה כזו שמעודדת נחשלות וטרור. הטרור היה אפיק ההכנסה הרווחי ביותר, וככל שהאוכלוסייה העזתית הייתה מסכנה יותר, כך הגיע לרצועה כסף רב יותר, שזרם לאפיקי טרור.
הדיונים על "היום שאחרי" מתמקדים כעת בשאלה מי ייקח אחריות על הרצועה. בארצות הברית דוחפים לשליטה של הרשות הפלסטינית, ואילו בישראל משלמים מס שפתיים על "רשות פלסטינית מחודשת" ובפועל מקדמים את הרעיון של שליטת גורמים מקומיים וחמולות. אבל חשוב יותר מהשאלה מי ייקח אחריות, היא לוודא שיהיו לו תמריצים להשתמש בכספים שיגיעו לרצועה באופן שייצב את מצבה וישמור על ביטחון ישראל. אם ישראל תשכיל לדרוש מנגנונים שמאפשרים פיקוח טוב יותר ושליטה הדוקה יותר, ובמקביל תפַתח מערכת תמריצים שמעודדת התנהגות כלכלית אחראית, זה חשוב לא פחות מדה־רּדיקליזציה.
