1. כמה אנשים דיברו איתי על החיוך שלו. חיוך שמרגישים שהוא אותנטי, שמשדר שמחה אמיתית. חיוך שיש בו עדינות ושובבות, אחריות וילדיות. וכמה דיברו איתי על המבט שלו. מבט מתוק ומחבק. מבט מרגיע, מאשר. מבט שנותן תוקף לכל מה שאולי עובר על מי שמולו. מבט של מישהו שאתה רוצה כחבר.
נדהמתי שאנשים שלא הכירו את אור הצליחו ללמוד עליו כל כך הרבה – מתמונה אחת שפורסמה בפייסבוק, מפוסט אודותיו באינסטגרם, מציוץ עם ציטוט שלו בטוויטר. האישיות הכובשת שלו, הפרסונה החד־פעמית, המצחיקה, הצנועה, המרגשת – עברה בכל אלו והתקיימה במרחב של השכול הנוכחי, שבו אנשים שאינם עוד, חיים מאי־פעם. זו טריטוריה שנמצאת מחוץ למקום ולזמן, יקום מקביל שבו כל החיילים שאינם עוד, אלו ש"הותרו לפרסום", מסתובבים באין־מפרע, מארחים חברה זה לזה.
אני בטוח שבמקום המדומיין הזה, אור בטח מארגן מעגל שיח כלשהו, מעודד אנשים לפרוק, מציע את הקשב שלו לכל דורש. הוא יושב לשיחות לתוך הלילה עם חיילים שמספרים לו על הגעגוע למשפחה החיה שנשארה "שם", ומנחם אותם. בלי להגיד מילים גדולות, בלי לצאת בהצהרות. הוא מסתכל עליהם בעיניים, במבט שנותן תוקף, ומחייך אליהם בעדינות מאפשרת. הוא פשוט שם בשבילם.
2. השיחה האחרונה שלנו ארכה 38 דקות, שבהן הפכנו מבני דודים למראיין ומרואיין. התקשרתי אליו כדי לשמוע סיפורים מהלחימה, במסגרת כתבה לגיליון של "במחנה". ידעתי שהוא יוכל לתאר את החוויה בצבעוניות, עם ריח וטעם, וזה בדיוק מה שהייתי זקוק לו. הוא דיבר על העייפות הגדולה, על הקושי להישאר בדריכות לאורך זמן. ובאותה נשימה הוא סיפר על פתרון שמצא עבור הבעיה הזו – תוכנית רדיו ברשת הקשר הפלוגתי, "קראתי לזה פודקאסט כי זה יותר תופס".
הפודקאסט זכה לשם "בסלון של עגלון", על שם הכינוי הצבאי לנהג – "עגלון". בכל פעם שעלה לשמירה, ברגעים שבהם חייבים לשמור על ערנות אבל לא נמצאים בפעילות מבצעית, הוא עלה בקשר. "החיילים בשטח זקוקים למשמעות", הוא הסביר לי. "כשאתה מראיין אותם, זה נותן להם מעמד. פתאום הם לא עוד חייל בפלוגה, אלא מישהו מספיק חשוב ומעניין בשביל לעלות לריאיון. וזה נותן לאנשים אפשרות לשמוע חיים אחרים, מחוץ לטנק".
אין דבר מתאים יותר לאור מאשר לנהל שיחות נפש עם חיילים בקשר, כמו גם להצחיק אותם עד דמעות. במהלך השיחה איתו הבנתי, מבין השורות, שהוא לקח על עצמו את האחריות לשמור על האווירה בפלוגה. הוא שבר את המתח היומיומי והכניס ראייה אחרת, על־זמנית, שמצליחה להביט בדבר הגדול יותר שמתרחש.
3. בשבעה הגיעו עשרות חיילים מהפלוגה של אור לנחם את המשפחה. כולם דיברו על הפודקאסט שלו. אחד סיפר שהיה מבקש לשמור במקביל לשמירות של אור, כדי שיהיה מה שיחזיק אותו ער; אחר נזכר בריאיון שאור עשה עם זמר חתונות מגולני, שהתחיל מהוסס ולאט־לאט נפתח לגמרי, עד שדיבר כאילו ישב על ספת הפסיכולוג; חבר נוסף תיאר את התחרויות שאור היה עושה – "תחשבו על משהו גדול יותר מזית וקטן יותר מפיל באות למ"ד. 60 שניות". בזה אחר זה היו החיילים עולים בקשר ומנסים לנחש.
ממקום מושבו בתא של נהג הטנק (אור בכלל היה מפקד הכְשרוֹת וביקש לעבור לתפקיד קרבי יותר) הוא היה למפעל של יצירתיות. החיבור שלו לעולם החיצון היה רשת הקשר, ובמקום להשתבלל פנימה ולצלול למחשבות על הבית הוא יצא החוצה, לעולם. הוא חיבר בין אנשים בפלוגה, הראה להם את הצדדים האבסורדיים והמצחיקים שבמלחמה. הוא נתן להם אפשרות להיות הם־עצמם, ולא רק חיילים בקרב, בעזה.
אחד מהם, דניאל שמו, סיפר על הפעם הראשונה שהגיע לאימון בצאלים כמילואימניק. אור, שהיה כבר כמה שנים בפלוגת המילואים, ניגש אליו ושאל לשלומו, הציג לו אנשים בפלוגה וגרם לו להרגיש בבית. את האנקדוטה הזו שמענו בוורסיות שונות, שוב ושוב במהלך השבעה. תלמיד בישיבת מעלה־גלבוע שרק הגיע וכבר זכה למבט המחבק והחיוך המרגיע של אור. חניך בבני עקיבא שפחות השתלב, ואור היה היחיד שראה אותו וניגש אליו, בלי ללחוץ, רק לשאול אם הוא רוצה לדבר. גם בטיול הגדול, ובאוניברסיטה, ובישיבה התיכונית. אור היה נאמן לשמו לאורך כל הדרך.
4. אומרים שלשמיים לוקחים את הטובים ביותר. מעולם לא האמנתי במשפט הזה, עד לידיעה על אור. בחור בן 25, שהוא סמל להפצת טוב בעולם, להקשבה אמיתית, להומור משובח – דווקא הוא? איך זה ייתכן? התחושה הזו מסרבת לעזוב גם היום, במלאת שלושים לנפילתו. אור היה, ללא ספק, מהטובים־ביותר. הוא היה אהוב על מעגל נרחב של סובבים, מסוג האנשים שיש עליהם קונצנזוס. הוא היה טוב לב ואיש של נתינה, ממקום פנימי ועמוק, כדרך חיים. הוא היה אינטלקטואל, אוהב חוכמה, בעל סקרנות לשאלות הקיום. הוא היה רגיש בצורה בלתי רגילה וידע לקרוא אנשים בקלות. הוא היה שנון ומדויק, ללא מאמץ; הוא לא היה מנסה להצחיק אלא אומר את המשפט הרגיל ביותר, בשינוי טון קליל שטומן בחובו סאבטקסט קומי. אחד הדברים הראשונים שחשבתי עליהם כששמעתי על נפילתו היה הקלישאה הגדולה, "הוא יישאר צעיר לנצח". משהו באור היה כל כך נקי מרבב, עד שכנראה לא נותר לנו אלא לזכור אותו בדיוק כך, כילד מתוק, כנער כריזמטי וכמבוגר־צעיר חכם ואדיב. בלי שהתכוון, אור הותיר אחריו נכסים ערכיים שלבטח ישנו כמה מסלולי חיים של אנשים, וכבר עכשיו שינו את החיים שלנו.
לכאב על לכתו אין סוף. הנחמה היחידה שלי בימים אלה היא הידיעה שלאור הייתה מהות שאי אפשר לשכוח. במותו הנורא אני רואה הזדמנות להתקרב לערכים שהוליכו אותו בעולם בטבעיות. אין לי ברירה אלא להפיץ כמה שיותר אור.
אור ברנדס שירת כחייל מילואים בחטיבה 7 של חיל השריון. נפל בקרב ברצועת עזה בי"ט בכסלו תשפ"ד, 2.12.23
