שנים ארוכות הכרתי את אורי אבנרי. נדמה לי שמעולם לא פגשתי אדם בטוח כל כך בעצמו, בעמדותיו ובדעותיו, איש שלא מוכן להודות בטעויות, טיפוס קפדן ועקשן ששום התפתחות בשטח לא מסוגלת להסיט אותו מהאידיאה־פיקס שבה הוא חי, נושם ובועט. הדוגמה שקופצת לי לראש היא היחס שלו לחמאס. אין איש שמאל שפוי, גם שוחרי השלום הגדולים, שלא מזדעזע מהארגון הרצחני הזה, מהשאיפות ומהמסרים שלו. אבנרי טען עד יום מותו שמדובר בתנועה דתית שולית ולא מזיקה, שאפשר להגיע איתה לשלום או לפחות להודנה ארוכת טווח. את הדברים הוא אמר לי בביתו בתל־אביב, באחד הראיונות שקיימתי איתו.
הריאיון הזה זכור לי במיוחד, יחד עם עוד שני מפגשים נוספים. זה קרה ביוני 2011. אבנרי הסתגר בביתו אחרי מותה של אשתו, רחל. במרכז הדירה שלהם ברחוב רופין 10 ("היחידה באזור שיש לה שלושה כיווני אוויר", התפאר אבנרי) הונח זר פרחים ענק ומתחתיו כד עם האפר של המנוחה. ימים ארוכים ישב אבנרי ליד מיטתה של אשתו בבית החולים ואחר כך בבית, ליד הכד. אבנרי מעולם לא החצין רגשות, אבל הפעם הוא נראה לי שבור, בפעם הראשונה. הצעדות של אבנרי לאורך הים עם רחל, מדי לילה אחרי חצות, כבר חסרו לו. "היינו הולכים בשעות האלה כי אז לא היה מי שיציק לנו וישאל על יאסר ערפאת", סיפר אבנרי. "זו השאלה שתמיד זרקו לי".
אבנרי היה איש שנוי במחלוקת ולעתים שנוא, משום שהזדהה לחלוטין עם טענות הצד הפלסטיני בסכסוך וגילה הבנה לסגנון המאבק האלים של ערפאת וחבריו. מבחינתו, ערפאת לא היה טרוריסט אלא גיבור לאומי ולוחם שחרור לגיטימי. בדירה ברופין הוא הציג בגאווה את תמונותיו עם ערפאת, ביום שבו הגיע יו"ר אש"ף לרצועת עזה והזמין את אבנרי לשבת לידו באירועי קבלת הפנים הנלהבים. ועם כל הביקורת, קשה למצוא איש ציבור, עיתונאי או פוליטיקאי בעל ידע היסטורי, אופקים רחבים וזיכרון אדיר כמו שהיו לאבנרי. מכל פגישה איתו, גם אם לא הסכמת עם שום דבר ואפילו הסתייגת מהאיש ודרכו – יצאת עם שכבה נוספת של השכלה ואינפורמציה, זווית מיוחדת של ניתוח אירועים וחומר רב למחשבה.
באמצע שנות השמונים טלפן אליי אבנרי והזמין אותי לראיון עבודה. הוא לא הכיר אותי, אבל הציע לי להיות עורך 'העולם הזה', תחתיו כמובן. האירוע הפתיע אותי מאוד, אבל במהלך הימים האחרונים, כאשר קראתי את ההספדים והזיכרונות, הבנתי שלא מדובר במקרה בודד. אבנרי תמיד לקח אנשים ונשים אלמונים והציע להם ג'ובים על פי טביעת עין בלבד. אחת מהם הייתה סילבי קשת, שהגיעה למערכת העולם הזה כמגיהה והפכה לאחת הפובליציסטיות החשובות בישראל. אולי זו הייתה הדרך הנון־קונפורמיסטית של אבנרי לגלות, להעז ולהפתיע כל הזמן. כך הוא הפך את העולם הזה לעיתון מהפכני ומורד ראשון מסוגו, עם כותרות ותחקירים משפיעים אבל גם פייק ניוז לא מעטים.
ועוד אירוע שאזכור. לקראת בחירות 1984 ייסד אבנרי יחד עם האלוף במיל' מתי פלד, מוחמד מיעארי (ממקימי התנועה הקיצונית אל־ארד) ופעילי שמאל יהודים וערבים את "הרשימה המתקדמת לשלום". המפלגה החדשה קיוותה לכסח מנדטים מחד"ש הקומוניסטית. המסרים הפלסטיניים היו קשים לעין ולאוזן. ביער עירון, שם השיקו את הקמפיין, נשאו את אבנרי ומיעארי על כתפיים, והכרוז צעק: "הסימן שלנו פ', הסימן של חד"ש ו'. בפלסטין אין ו'". כאשר אבנרי ירד לקרקע הוא קרן מאושר. "אני לא קומוניסט, לא הייתי ולא אהיה", הוא אמר לי ועיניו נצצו. אבנרי הרגיש בפעם המי יודע כמה שהמהפכה שלו כובשת את הציבור, אבל התקווה הנאיבית הזו התנפצה בקלפי. הרשימה המתקדמת זכתה בבחירות 1984 בשני מנדטים, ירדה למנדט אחד בבחירות 1988 והתפרקה כעבור ארבע שנים, כאשר ראשי המפלגה הערבים תמכו בסדאם חוסיין במהלך מלחמת המפרץ והשותפים היהודים פרשו ממנה.
שמעתי השבוע את קובי אריאלי אומר כי הוא גאה שלא להספיד את אבנרי. אני דווקא גאה לספר על הקשר שהיה לי עם חבר באצ"ל, מי שלחם ונפצע קשה במלחמת העצמאות, עיתונאי אמיתי, אולי הגדול בדורנו, שהאמין בשלום בדרכו שלו ואולי צדק ואולי לא. מאז ומתמיד אני מעריץ אידיאליסטים, מימין וגם משמאל, שמוכנים להילחם בכל כוחם על אמונתם, לפעמים עד חירוף נפש. זו הסיבה שאני מסיר את הכובע בפני ראשי המתנחלים, אף שאני משוכנע שהם טועים טעות קשה וקריטית ומוליכים לאסון לאומי. מהעבר השני, גם אבנרי סיכן את חייו פעמים רבות למען דעותיו. הוא היה ראוי לכבוד בחייו, וגם אחרי מותו.
