חוויית האילמות מול הזוועות שעוללו בנו מחבלי חמאס ואימי המלחמה, הובילה רבים לידיים האוהבות של שירי עבר. התחושה שלא נותרו מילים בשפה שקמה לתחייה שמתארות את התחושות מגנטו אותנו חזרה אל המוכר, אל נוף ילדותנו הקולקטיבי. כך למשל, בדיוק כשציינו עשור ללכתו, התחממנו לאור שיריו האלמותיים של אריק איינשטיין – סע לאט, האור בקצה, ילדים של החיים, יש בי אהבה ועוד ועוד. מתוך אותן תחושות גם לא מעט יוצרים מצאו את נחמתם בקאברים. כשהקרקע נשמטת והאחיזה באדמה הופכת ברגע אחד לצורך קיומי והישרדותי, אך טבעי לחפש את השורש שממנו אפשר לינוק מעט כוח וחיים, זה שמזכיר שאמרו את זה קודם לפנינו, שאנחנו כאן בישראל בדין ולא בחסד, ושיש משהו רחב שמאחד בינינו.
כחלק מתנועת החיבור והערבות ההדדית שפרצה בעם, אביתר בנאי ערך בתחילת המלחמה מפגשים וירטואליים עם הקהל מדי יום חמישי. "עוגן במים בינתיים" הוא קרא להם, ושם הוא דיבר דיבורים של נחמה וניגן שירים, ביניהם בכל שבוע שילב קאברים שונים, במטרה להשיב את הרוח. הוא ניצל את ההזדמנות לחקור את המרחב הישראלי של הניגון, ובימים שבהם כולנו חוזרים לישראליות, היה לו חשוב שלא להשאיר מאחורה את כל המוזיקאים הכבירים שגדלנו עליהם.
שבוע נאסף אל שבוע עד שבנאי החליט ללקט את גרסאות הכיסוי ששר במפגשים לאלבום, "עוגן במים", שכבר הספיק לכבוש את פסגת ההאזנות בספוטיפיי. ביצירה הזו הוא עיבד שירים שפירטו חוויות שונות והאיר אותם שנית מהאישונים הפעורים בחרדה קיומית ובאהבה רבה. לצד שירים מוכרים מאוד כמו "אל תפחד" של אהוד בנאי או "דמיון חופשי" של יצחק קלפטר משובצים גם שירים כמעט אנונימיים כמו דייגים של ארז הלוי (שהוציא בסך הכול אלבום אחד, בהפקה של מתי כספי) שאותם ביקש בנאי להכיר לקהל שלו. באחד מהמפגשים סיפר בנאי על הקשר שלו ל"שיר דייגים", ועל כמה הוא חשוב ויפה בעיניו.
בנאי תכנן להיכנס לאולפן מיד אחרי החגים ולהקליט אלבום חדש, ללוש חומרים חדשים שכתב. הוא אפילו הוציא את "מעונה לעונה", סינגל ראשון מתוך האלבום המתוכנן. כמעט מיותר לציין שלא נותר דבר מהתוכניות לגבי 8 באוקטובר, ובנאי כמו כולנו נכנס לסחרור שהורכב ממושגים שבמשך שנים העדפנו להשתמש בהם כמשל או כלשון גוזמה. כל אדם והכלים שלו להתמודד בשעה שבה שיווי המשקל מופר, אצלו זו המוזיקה.
בין הקאברים שובי הלב יש עוד טקסטים של בנאי שמעבדים את האירועים ההיסטוריים שעוברים דרכנו. האלבום נפתח ברצועה "אחרי החגים", 44 שניות שבהן בנאי מקריא טקסט פתיחה, שכתבה ד"ר תמר אלרם, שלא משאיר שאלה, גם למאזין היחף ביותר, מתי ובאיזה הקשר החומרים האלה הוקלטו: "אחרי המלחמה נתקע בשופר תרועת ניצחון, שברי זיכרון. נצום, נתפלל, נשב בסוכה, נרקוד עם דגלים. הכול מההתחלה. לזכר החגים שנשכחו המומים מוטלים בצידי הדרך, לצד בנינו ובנותינו".
בהאזנה רציפה אפשר להרגיש שהאלבום נתפר תך אחר תך לפי תהליכים של השלמה והתמודדות שבנאי עצמו עבר בחודשיים וחצי מאז 7 באוקטובר ועד צאת האלבום. אם זה בשירים שהוא צובע מחדש ביד אמן ואם זה בטקסטים שבהם בנאי מגיש במנות צנועות ורגישות את המחשבות שלו על כוחה המרפא של המוזיקה ושל צלילים שמתקשרים עם המצב; על המפגש הקשה עם אובדן צלם אנוש; על ההתמודדות עם עומק השכול שעלה בחלוננו ועל הכוח האדיר הטמון בחיים, זה שמחזיק ביחד עם כל אלה גם את האפשרות להתחדש.
לא לכל אחד יתאים הקצב האיטי והמחושב של התהליכים של בנאי, ההליכה המהורהרת בין הרגשות והמחשבות דורשת סבלנות, מצרך נדיר יחסית בימינו. ובכל זאת שווה להאזין לו מההתחלה עד הסוף, רצוף. גם אחרי מספר האזנות היה קשה להחליט האם המסע שהאוזניים שלי עברו יותר פירק לי את הלב או יותר הרחיב אותו. ואולי בעצם זה בדיוק מה שקורה עכשיו – כאשר כל השסתומים נפרצים, לא נותרת לפעימות הלב ברירה אלא להגביר את עוצמתן ולהתפשט הלאה.
