לפני שנה חשף רועי שרון ב"כאן חדשות" את דרישתו של בצלאל סמוטריץ', שהפכה לסעיף רשמי בהסכם הקואליציוני, כי הרב הראשי לצה"ל יוכפף לרב הראשי לישראל ולא לרמטכ"ל. הכפיפות, הוסבר, תהיה רק בנושאים "מקצועיים־הלכתיים", אבל לרב הראשי תינתן סמכות נוספת שתגביר מאוד את התלות בו מצד הרבצ"ר: הוא יהיה מעורב בבחירתו.
הרפורמה המובטחת טרם הפכה למציאות, ואין כמו חודשי המלחמה כדי להדגים מה נחסך לעת עתה מחיילי צה"ל ומשפחותיהם, ולמעשה מהציבור הרחב, נוכח מהלך שגם אם לא זו כוונתו, בפועל עשוי להטביע את הרבנות הצבאית בפוליטיזציה וחוסר רלוונטיות שהרבנות הראשית לישראל הוטבעה בהם זה מכבר.
ידיים פוליטיות מנסות לבחוש ברבנות הצבאית לא מהיום, והחיל, מטבעו, צועד לא אחת בשדה מוקשים פוליטי. כך למשל קרה לאחרונה כאשר רב צבאי ניצל כינוס יחידתי כדי להכריז שהמלחמה, בניכוי הרוגיה, היא זמן "משמח" (ונענש). יש אפוא מה לתקן ברבנות הצבאית, ועדיין, במלחמה הזו היא רושמת פרק מעורר כבוד ונטול דרמות תקשורתיות, זאת גם בזכות תפקודה כסמכות הלכתית עצמאית ונפרדת מהרבנות הראשית בעלת הצביון החרדי, שלא תמיד שוקלת שיקולי ממלכתיות. הרבצ"ר, הרב תא"ל אייל קרים, מקבל החלטות דרמטיות במלחמה ומשתף בהן רבנים מבחוץ, כולל הרבנים הראשיים, אבל העובדה שהוא לא כפוף להם יוצרת את ההבדל. הנה כמה דוגמאות.
בתוך הגדר
לפני כשלוש שנים הציג הרב קרים פתרון הלכתי לבעיה כואבת שמלווה את צה"ל שנים רבות: כיצד ייקברו בבתי־עלמין צבאיים חיילים שאינם יהודים לפי ההלכה, ברובם בנים ונכדים למשפחות עולים. לאורך השנים עמד הנושא במחלוקת גם בין הרבצ"רים עצמם, והמדיניות התחלפה יחד איתם: תחילה נבנו חלקות מיוחדות ל"חסרי דת", כמו בבתי עלמין אזרחיים, ובהמשך הוקצו בתוך החלקות הצבאיות הרגילות חלקות נפרדות, למשל מאחורי טרסה או גדר חיה. כתוצאה מכך, מעת לעת פורסמו סיפורים מבישים על נופלים שמסרו את נפשם למען המדינה, ובמותם הופרדו מחבריהם.
הפתרון הנוכחי, שגובש עם משרד הביטחון, קובע כי אותם חיילים ייקברו בחלקה אחת ובשורה אחת עם אחיהם לנשק, וכי דרישות ההלכה להפרדה יקוימו מתחת לקרקע, באופן מילולי, בעבודת בינוי פשוטה ונסתרת מהעין.
במלחמה הזאת, בשקט, נעשה שימוש כבר כמה פעמים בפתרון החדש, שהרבנים הראשיים לישראל לא אימצו וקרוב לוודאי גם לא יאמצו. הפתרון הזה ספג אומנם ביקורת פומבית מרבנים ציוניים, כמו הרב דב ליאור, שבתגובה לפרסום הדברים הזהיר בשעתו מ"דחיקה נוספת במעמד ההלכה" בצבא. כמובן, איש לא שקל לאמץ את הפתרון בחברות־קדישא, הפועלות לפי מדיניות הרבנות הראשית ופסיקות של רבנים חרדים מחוץ למערכת.
זה איננו דיון תיאורטי. בזמן שחללי צה"ל נקברים בשורה אחת, הפרוטוקול של חברות־קדישא נשאר קשיח גם במלחמה: אלינה פלחטי ז"ל, אזרחית שנרצחה כיהודייה במסיבה ברעים וגופתה זוהתה כעבור שבועות, בוגרת שירות צבאי שבמהלכו למדה לקראת גיור (שלא הושלם), נקברה לפני חודש וחצי מחוץ לגדר, כפשוטו, בבית העלמין בבית־שאן.
ההתנהלות בחלקות הצבאיות, שלדאבוננו הולכות ומתמלאות, קשורה בתפיסה כוללת וקשובה של צה"ל ומשרד הביטחון כלפי משפחות חללים, גם אלה המבקשות לעצב את טקסי ההלוויה שלהן בעצמן, וגם כשאין מדובר באתגר הלכתי. הדבר בא לידי ביטוי למשל בבחירה של משפחות לשלב נגינה בטקסים, באמירת קדיש גם בידי נשים אבלות, מעשה שנעשה כבר ללא דרמה, או בהיענות לבקשת משפחות לשלב תכנים חילוניים. הצבא מעמיד את המשפחות במרכז, ובצדק.
טכנולוגיה נגד עגינות
נושא "כבד" הרבה יותר מבחינה הלכתית נוגע להכרזה על חללים, וכפועל יוצא גם התרת עגונות. הרבצ"ר וכמה רבנים, ובהם ראש ענף הלכה ברבנות הרב סא"ל אודי שוורץ, נוקטים כאן קו ברור, כשמאחוריהם מערכת חסרת תקדים שהקימה מערכת הביטחון כדי להתחקות אחר גורל החטופים והנעדרים, מהשבת השחורה בעיקר. רופאים, משפטנים, מומחי זיהוי פלילי, פתולוגים, ארכיאולוגים, חומרי מודיעין, ניתוח סרטונים ואמצעים טכנולוגיים – כל אלה תורמים לגיבוש מסקנה מקצועית אם נעדר או חטוף מסוים הוא חי או מת.
בסוף התהליך עומד הרבצ"ר, שהוא המוסמך להכריז על חייל צה"ל כחלל. במקרה כזה הוא משתמש במונח הלכתי שנקרא "נתייאשו מלקוברו", כלומר נקבע שהוא מת אך אין אפשרות להביאו כרגע לקבר ישראל. בעקבות זאת, כמעט 20 משפחות של חללים, אזרחים וחיילים, כבר ישבו שבעה לאחר שקברו שרידים של יקיריהן שנמצאו בשטח, או במקרים אחרים ללא הלוויה כלל. המשפחות החלו בתהליך הפרֵדה והאבל, ונשים נמנעו ממצב של עגינות.
לבד מהערך האנושי עבור משפחות התלויות בין שמיים לארץ, למעשה ההלכתי יש גם משמעות אסטרטגית מול חמאס, שמקווה להשיג "רווחים" בתמורה לעסקה עתידית שתכלול גם גופות. ישראל מבהירה ש"מחיר" גופה אינו כמחיר אדם חי, קו שלא שורטט בעבר באופן ברור, גם כשגופי המודיעין העריכו שנעדרים מסוימים – כמו אהוד גולדווסר ואלדד רגב, שלושת חטופי הר־דב ונעדרי סולטן־יעקוב – אינם בין החיים.
קו בולט ראשון שורטט ב־2014 על ידי הרבצ"ר הקודם, הרב רפי פרץ, שהכריז על הדר גולדין ואורון שאול, שנפלו בצוק איתן, כחללים. כעת, כשיש יותר אפשרויות להתחקות אחר מקצת הנעדרים, למשל באמצעות סרטונים המופצים ברשתות, מוכרז גם על חיילים נשואים כחללים, מצב שהוא מורכב הרבה יותר מבחינה הלכתית.
כאן הקו ההלכתי של הרבנות הצבאית משפיע דווקא על הרבנות האזרחית, שקיבלה על עצמה את הטיפול בחללים האזרחיים; לא להפך. בשבועות האחרונים הביעו שני הרבנים הראשיים את רצונם לעסוק בנושא העגונות האזרחיות, ושניהם אף הודיעו על כך בפומבי. בדרך זו אכן הותרו גם עגונות אזרחיות.
חשוב להתרענן בשבת
אפשר למנות משימות נוספות של הרבנות הצבאית במלחמה, כמו המיזם העצום והמחריד שפועל ללא הרף מאז שבעה באוקטובר במחנה שורה, ובו שותפים מאות חיילים בזיהוי חללים. ניתן לדון ולהתווכח על פסיקות אחרות שלה, ולמנות מקומות שבהם היא יכולה לתקן, כמו הזמנת מרצים מבחוץ ללא סינון מספק, וכמו העובדה שהרבנות הצבאית עדיין לא הגיבה לשינויים במעמדן של נשים בעולם התורה והצבא.
אבל כדי להשלים את התמונה ה"מקצועית־הלכתית", ולדמיין מה היה קורה אם הרב הראשי היה ממונה על הרב הצבאי, נזכיר פסק הלכה שניתן בראשית המלחמה, ובו הרבנות הצבאית התירה לחיילים לנסוע בשבת הביתה, ברכב, לצורך התרעננות, אם אין להם אפשרות אחרת להיפגש עם משפחותיהם. הפסיקה חשובה בעיקר לחיילים שומרי שבת אך לא רק להם, והוכח כי היא אכן רלוונטית.
מבחינה מהותית, הרבנות הצבאית הגדירה את המשפחה כבעלת ערך עבור הלוחם, בהסתמך על מקורות הלכתיים – לכאורה באופן הפוך לתפיסה אחרת שצוטטה לאחרונה בידי רבנים מפי הרמב"ם, שלפיה על החייל "לא לחשוב לא באשתו ולא בבניו", כדי לדבוק במשימה ולהיות לוחם טוב יותר.
המשמעות השנייה של ההיתר לנסוע הביתה בשבת, החשובה יותר לענייננו, נוגעת לעצם הניסיון להציע, לא לכפות, פתרון הלכתי עבור לוחמים, פתרון שמביא בחשבון את הפרט אבל משפיע גם על המערכת.
הרבנות איננה יכולה ולא ניסתה לכפות את הפתרון הזה, אבל בפועל משפחות וחיילים שומרי שבת רבים נתנו אמון בפסק ההלכה – שעודד אותם לא לוותר על מפגש, גם כשהוא כרוך בנסיעה בשבת. אם היו רבנים מחוץ לצבא שהסתייגו מפסק ההלכה הזה, קולם לא נשמע. גם זה מעניין על רקע העובדה שרבנים רבים מחוץ לצבא פוסקים לאורך השנים בעבור חיילים, ומפרסמים גם ברבים הלכות לזמן המלחמה.
ועוד מילה: ספק אם זו הייתה מטרת הפסיקה, אבל היא השליכה בפועל על יחידות שלמות, שיכלו לנהל ביתר קלות את אנשיהן, כולל לוח מתחשב של אפטרים ויציאות לרענון חיוני ורב חשיבות.
השפעה חיובית
תומכי הרבנות הממלכתית רואים בה ערך תיאולוגי, גם כשציבור שומרי המסורת נעשה מגוון וגם כשההפרטה היא במובנים רבים מסימני הזמן. אבל אם יש הצדקה לרבנות ממלכתית רלוונטית, המלחמה הנוכחית מדגימה זאת ודווקא מכיוון הרבנות הצבאית. מה היה קורה אילו הרב הצבאי היה מוכפף לרב הראשי? אפשר רק לדמיין.
בחודשים הקרובים אמורות להתקיים בחירות לשני הרבנים הראשיים בישראל, והפוליטיקה סביב הנושא רוחשת גם כעת, בזמן המלחמה. הקשב של הציבור היהודי נתון לדברים קיומיים הרבה יותר, אבל בנקודה הזאת תומכי הרבנות הממלכתית צריכים לקוות שהרבנות הצבאית תשפיע טוב על הרבנות הראשית, ולא להפך.
