האירועים בעזה מרתיחים. גם באום־אל־פחם. קשה לראות מדי יום שישי את אלפי המפגינים שמגיעים לגדר הגבול בשליחות חמאס ומתפרעים שם, זורקים בקבוקי תבערה, מעיפים עפיפוני נפץ, מגדפים את החיילים ואת המדינה, והכול תחת השם "צעדת השיבה" שאין כמעט איש, גם בשמאל, שמוכן להסכים לה. אגב, אורי אבנרי היה משוכנע עד יום מותו שגם אם יפתחו את גבולות המדינה לשיבה חופשית של הפלסטינים במסגרת הסכם שלום, מעטים בלבד יגיעו לכאן. "רוב הפלסטינים בעולם התפזרו והסתדרו, ומי שיחזור יעדיף לחיות במדינה הפלסטינית ולא ביפו או בעכו תחת שלטון ישראלי", אמר.
ועם כל הזעם על המפגינים בעזה, אסור לירות בגבו של אף אחד. הפרקליט הצבאי הראשי אלוף שרון אפק הורה לחקור את מותם של שניים, פתאח אל־נאבי בן ה־18 שנורה במארס כאשר נמלט לעבר הרצועה, ועותמאן חילס בן ה־16 שנורה כאשר טיפס על הגדר ביולי שעבר. שני המקרים מונצחים בסרטונים, ולכן קל לשפוט אותם. במקרה של אל־נאבי רואים איך הוא מתמוטט מפגיעת כדור של צלף בגבו תוך כדי ריצה. זה אכן מחייב חקירה. אסור היה לירות בו. המקרה של חילס שונה, כי הוא טיפס עם חבריו על גדר הביטחון והיה צריך להוריד אותו משם. ירי לכיוון הרגליים היה מוצדק במקרה הזה, אבל הוא נורה כנראה במרכז הגוף, התמוטט ומת.
אתרי החדשות והרשת החברתית מלאים בתגובות קשות נגד ההחלטה להעביר את שני המקרים לחקירת מח"ש, ובנאצות כלפי הפרקליט הצבאי הראשי. המגיבים באים כמובן מהצד הימני של המפה, והם לא מסתירים את עמדותיהם. קצת קשה לי להבין את זה. מדוע איש ימין יכול להסכים לירי בגבו של מפגין פלסטיני? האם הוא לא רואה בכך פגם ערכי ומוסרי? הכול מותר? אין בכלל צורך בהוראות פתיחה באש, וצלף של מג"ב יכול לפגוע בכל מי שבא לו? שלא לדבר על הנזק הנוראי שסרטונים כאלה עושים לדימוי של ישראל בעולם, ועל כך שהם משמשים את ה־BDS ואת ג'רמי קורבין ורוג'ר ווטרס בתעמולה הארסית נגדנו.
לעומת שני המקרים בעזה, הירי במחבל אחמד מחאמיד מאום־אל־פחם היה נכון והכרחי. במקרה הזה הסרטונים מצדיקים את החיסול של מחאמיד, שהסתער ביום שישי לפני שבוע בחמת זעם, חמוש בסכין, על לוחם מג"ב בעיר העתיקה וביקש לדקור אותו. הטענות שהאיש חולה נפש אולי נכונות, אבל הן לא משנות את העובדה שהוא בא להרוג, ושאילולא חוסל ייתכן שהיה מצליח לבצע את זממו.
