שניים מאויביה הגדולים של ישראל, חיזבאללה ואיראן, ניצבים בפעם הראשונה מאז 7 באוקטובר, בפני שתי ברירות קשות מאוד. עד כה הכורח לבחור בין אפשרויות גרועות מאוד היה בעיקר נחלתה של ישראל. האם זו נקודת מפנה משמעותית במלחמה הרב־זירתית? את התשובה נדע אולי אפילו תוך ימים ספורים.
בלבנון, האירוע שדחק את חסן נסראללה לפינה הוא כמובן החיסול של סלאח אל־עארורי, סגן ראש הלשכה המדינית של חמאס בכובע אחד, ומפקד חוליות הטרור שלו ביהודה ושומרון בכובעו האחר. חיסול זה, שישראל לא קיבלה אחריות עליו, התרחש בלב רובע הדאחיה המפורסם של חיזבאללה בביירות, שישראל החריבה ב־2006 ובינתיים שוקם.
מבחינת מנהיג חיזבאללה, ישראל הפרה בחיסול את המשוואה שיצר מאז 8 באוקטובר, שכוללת אש ישראלית מול אש לבנונית רק משני צידי גבול הצפון ומתחת לרף שיוביל למלחמה כוללת – מלחמה שבה הוא ככל הנראה אינו מעוניין. כחלק מהמאמץ של חיזבאללה לסייע לחמאס, עד כה המדיניות שלו הניבה לו הישג תודעתי חשוב: פינוי של עשרות יישובים ישראליים לאורך זמן, בפעם הראשונה מאז קום המדינה, וריתוק כוחות גדולים של צה"ל לזירה הצפונית. מבחינת נסראללה, ההישג הזה הספיק כדי להצדיק את החלטתו לא להצטרף למלחמתו של חמאס באופן מלא.
השבוע התמונה הכוללת השתנתה דרמטית: התקיפה בלב הדאחיה היא הרבה יותר מהשפלה מבחינת נסראללה – היא יצאה לפועל למרות שאיים לא פעם שפגיעה בביירות היא בלתי נסבלת, גם אם היעד אינו אנשי חיזבאללה. כעת נסראללה צריך לנקוט תגובה משמעותית כלפי ישראל אם הוא רוצה לשמור על המילה שלו, לצד ההרתעה – שאכן קיימת, למרבה הצער – מול ישראל.
מאידך גיסא, נסראללה עשוי לחשוב שישראל מוכנה כעת להרחבת המערכה עד כדי מלחמה כוללת בלבנון. הוא יודע היטב מה יהיה המחיר מבחינת לבנון במקרה כזה, ויתר העדות והמפלגות במדינה אינן מעניקות לו מנדט פנימי להביא להרס מוחלט שלה. לבנון ממילא נמצאת בקריסה כלכלית כוללת, ומלחמה מול ישראל היא הדבר האחרון שארץ הארזים זקוקה לו.
הנה עוד כמה הערות בעקבות החיסול הדרמטי:
היעד והביצוע. חשוב להבין שאף שאל־עארורי חוסל בלבנון ולא בעזה, ביו"ש או בתחומי מדינת ישראל – הזירות הפעילות ה"רגילות" של שב"כ – הרי שבכל זאת מדובר ביעד "קלאסי" מרשימת החיסולים של הארגון מאז 7 באוקטובר, עקב אחריותו לטרור ביהודה ושומרון. בהקלטה מפורסמת שהודלפה מישיבת ממשלה לפני כחודשיים אמר ראש שב"כ רונן בר כי "נחסל את בכירי חמאס… זה ייקח שנים, אבל זו המשימה של הדור שלנו". ייתכן שהחיסול השבוע אכן קשור לאותה הכרזה. בדיעבד, פורסם כי יכול להיות שלישראל הייתה הזדמנות מבצעית דומה כבר בשלבים מוקדמים יותר של המלחמה, אך היא לא מומשה מחשש שהחזית הלבנונית תתלקח מוקדם מדי.
בכל מקרה, הביצוע במקרה זה לא פחות ממהמם, מבחינה מבצעית ומבחינה מודיעינית. הוא הצריך מודיעין מדויק ביותר על דירתו של אל־עארורי בלב דאחיה, ועל העיתוי המבצעי שמתאים בדיוק לפגוע בו – כאשר הוא נמצא בדירה יחד עם כל צמרת חמאס בלבנון, ומבלי שיש בסביבה גם אנשי חיזבאללה או אזרחים לבנונים. החיסול בוצע ככל הנראה באמצעות כמה טילים בעלי מנגנון הפעלה מתוחכם ביותר, שגורם להם להתפוצץ רק אחרי שהם עוברים את הקיר החיצוני של הדירה המותקפת. כך מבטיחה התקיפה נזק עצום בתוך הדירה של ה"יעד", לצד נזק מינימלי לדירות מסביב. ואכן, למרות תמונות ההרס הרב מביירות, לא היו נפגעים נוספים בתקיפה.
חשוב לציין שאל־עארורי לא מת לבד. מבין חמשת אנשי חמאס שנהרגו יחד אתו, החשוב ביותר הוא סמיר פנדי, שבנה את המערך הלוחם של ארגון הטרור ליד העיר צור, ואשר היה אחראי על שיגור עשרות רקטות לעבר ישראל בפסח האחרון. גם עזאם אל־עקרא, שנהרג עם החבורה הזאת, אינו קוטל קנים: הוא היה אחראי על תשתית חמאס בלבנון ועל התיאום עם חיזבאללה ואיראן.
אל־עארורי עצמו היה דמות בולטת בצמרת חמאס הרשמית זה שנים, וגם האיש שבהבל פיו תכנן פיגועים נגד ישראל. הזכור שבהם הוא חטיפתם ורציחתם של הנערים גיל־עד שער, נפתלי פרנקל ואיל יפרח ביוני 2014, לפני מבצע צוק איתן בעזה. מאז 7 באוקטובר הצליח אל־עארורי להוציא לפועל שני פיגועי ירי שבהם נהרגו ישראלים.
בזמן מתאים יותר נצטרך לשאול את עצמנו, לצד אינספור שאלות קשות אחרות, כיצד הטרוריסט הבלתי נלאה הזה, שכבר היה עצור מנהלתי בישראל שנים ארוכות, שוחרר בשנת 2010 לחו"ל? השחרור ההזוי נעשה בימים שבהם חמאס עדיין החזיק את גלעד שליט בשבי, וישראל אפילו לא מצאה לנכון להשתמש בעארורי כ"קלף מיקוח" לשחרורו.
הכטמ"ם שבקרב. גורמים בלבנון טוענים כי ההתנקשות נעשתה על ידי מטוס קרב אך קודם לכן נטען כי הטילים שוגרו על ידי כלי טיס מופעל מרחוק (כטמ״מ). זו הזדמנות להאיר זרקור על חשיבות מערך הכלים הבלתי מאוישים, השוברת שיאים במלחמה. כל יחידות צה"ל מנהלות מסע רכש חסר תקדים להשיג עוד ועוד רחפנים ומטוסים בלתי מאוישים, וגם רובוטים קרקעיים למנהרות. לצורך כך הם פונים לכל פינות תבל, וכמובן גם לתעשיות הביטחוניות בישראל.
במקרה של יעד כמו הדירה של אל־עארורי, לכלי טיס בלתי מאוישים יש כמה יתרונות: ככל שהם קטנים ושקטים יותר – ובעבר פורסם כי לחיל הים הישראלי יש כטמ"מים חשמליים שקטים מאוד – כך קשה יותר לאויב להבחין בהם, ובוודאי ליירט אותם. הם יכולים להמתין לעיתוי המדויק לפעולה במשך שעות רבות, ורק אז לתקוף.
זהו סימן נוסף לחשיבות הכלים הבלתי מאוישים: בשנת 2023 נרשם "מהפך סמלי" בתולדות חיל האוויר, כאשר בפעם הראשונה בהיסטוריה מספר מפעילי המטוסים מרחוק עלה על מספר בוגרי קורס הטיס הרגיל. מכאן והלאה, הפער בין המערך הבלתי מאויש לזה המאויש רק ילך ויגדל.
כיצד יגיבו חיזבאללה וחמאס? זו השאלה המרכזית שנותרה פתוחה לקראת סוף השבוע. לפי ההערכות – שאחרי 7 באוקטובר כולם לוקחים בעירבון מוגבל – נסראללה ינסה להישאר מתחת ל"רף המלחמה הכוללת" גם הפעם, אבל עדיין ברצונו לבצע מהלך "מחוץ לקופסה". אפשרות אחת היא שחיזבאללה יפעיל את מנגנון פיגועי החוץ שלו, וזו הסיבה לכך שכוננות האבטחה בכל נציגויות ישראל בעולם הועלתה לרמה הגבוהה ביותר.
מעבר לכך, יש סיכוי סביר שעיקר התגובה יבוצע על ידי אנשי חמאס בלבנון, שאיבדו את הנהגתם – בתחילת המלחמה כבר חוסל בצור ח'ליל ח'ראז, מבכירי מערך הרקטות בארץ הארזים. ייתכנו גם פיגועים מיהודה ושומרון, אזור שבו הזעם על החיסול גדול במיוחד.
ביהודה ושומרון הסירה ישראל מאז 7 באוקטובר את הכפפות במלחמה מול חמאס. כוחות הביטחון ביצעו למעלה מ־1,500 מעצרים איכותיים, מג'נין ועד דרום הר חברון, וחיסלו עשרים אנשי חמאס בעזה שאחראים על פיגועים ביהודה ושומרון.
צה"ל ומשמר הגבול אפילו מפעילים אש מהאוויר, כולל הטלת פצצות ממטוסי קרב במקרים חריגים, והם תוקפים בשיטתיות גם את מחנות הפליטים – מעוזי חמאס ביהודה ושומרון שאיש לא העז להיכנס אליהם בשנים האחרונות. ביום רביעי השבוע היה זה תורו של מחנה הפליטים נור א־שמס ליד טול־כרם, שהיה היעד של פשיטה צבאית גדולה. במקביל, אנשי חמאס ביהודה ושומרון מצויים תחת מתקפה שיטתית של כוחות הביטחון הפלסטיניים, שפועלים כמובן מסיבותיהם שלהם, ולא מאהבת ישראל.
הדילמה האיראנית
ההתפתחויות באיראן מציבות את טהרן בפני דילמה גדולה: בשבוע שעבר כתבתי כי חיסול בכיר כוח אל־קודס סייד רזי מוסאווי בדמשק יכול לאותת על מעבר ל"דבר האמיתי" – עליית מדרגה משמעותית בעימות הישיר בין ישראל לאיראן. אומנם ישראל לא קיבלה אחריות רשמית על חיסול מוסאווי, אבל איראן ייחסה לה את הפעולה הזאת.
אירועים אחרים שהזכרתי בהקשר זה בשבוע שעבר: מתקפת סייבר ששיתקה תחנות דלק באיראן, מתקפה של מל"ט איראני על אונייה "הקשורה לישראל" במרחק של 200 קילומטרים מחופי הודו, דו"ח של סבא"א על הגדלת שיעור העשרת האורניום במתקני הגרעין האיראניים, והפיגוע ליד בניין שגרירות ישראל בניו־דלהי, המיוחס לטהרן.
איראן מנהלת מאמץ עליון לספק אמצעי לחימה בעלי יכולות משמעותיות לארגוני החסות שלה בכל רחבי המזרח התיכון – החל בחות'ים בתימן, דרך המיליציות השיעיות בעיראק ובסוריה, וכלה בחמאס והגי'האד האסאלמי בעזה, ביהודה ובשומרון.
נראה כי כל אלה הם רק ההתחלה. ביום רביעי השבוע אירעו הפיצוצים באזכרה לקסאם סולימאני באחוזת קברו בכרמאן. ישראל לא קיבלה אחריות על הפעולה, אבל נשיא איראן אבראהים ראיסי מיהר להכריז ש"ישראל עוד תתחרט" על הפיגוע הזה. ביום חמישי קיבלה דאעש אחריות על הפיגוע במסגרת העימות הסוני־שיעי, וכמעט במקביל נודע על מתקפת כטב"מים על מנהיגי מיליציה איראנית בעיראק, שביצעו האמריקנים.
איראן מנהלת מאמץ עליון לספק אמצעי לחימה בעלי יכולות משמעותיות לארגוני החסות שלה בכל רחבי המזרח התיכון – החל בחות'ים בתימן, דרך המיליציות השיעיות בעיראק ובסוריה, וכלה בחמאס ובגי'האד האסאלמי בעזה וביו"ש. הפרצה להברחת נשק בדרך ליהודה ושומרון היא הגבול של 300 הקילומטרים של ישראל עם ירדן, שאבטחתו דלילה ביותר, ותפיסת ההגנה שלו עוד תצטרך להיבחן מחדש לאחר המלחמה.
אגב, סולימאני המנוח, שארה"ב חיסלה בשנת 2020, היה אבי התפיסה הזו, שבמסגרתה בנתה איראן "טבעת אש" מסביב לישראל, שכוללת ארגוני טרור שבהם היא תומכת. יש להניח שיהיה זה הגיוני מצד ישראל ובנות בריתה במערב לאמן ולחמש גם ארגונים שמתנגדים למשטר האיראני, שהאהדה אליו במדינה נמוכה מאוד.
גדולי האויבים של איראן בביתה פנימה הם מיליוני בני קבוצת הלאום הבאלוצ'ית במזרח המדינה, וכן האזרים בצפונה. יש גם מוסלמים איראנים שמתעבים את משטר האייתוללות, ומכנים את עצמם "מוג'הידין ח'לק".
מבחינה מודיעינית ומבצעית איראן היא זירת פעולה קשה הרבה יותר מלבנון, בעיקר בגלל המרחק הרב מישראל. היא חוסה תחת ה"מנדט" של המוסד, בסיוע אגף המודיעין של צה"ל. ובכל זאת, לאחר הפיצוץ בקבר סולימאני בכרמאן אמר אלוף אהרן חליווה, ראש אמ"ן – שדמותו נחבטה ציבורית מאז פרוץ המלחמה – כי "המודיעין שלנו מביא לפגיעה רחבה באויבנו, מעזה ועד איראן".
ראש המוסד דדי ברנע ניצל אף הוא את דברי ההספד ביום רביעי בהלוויית צבי זמיר – ראש המוסד בתקופת מלחמת יום הכיפורים ומבצע "זעם האל", שבו חוסלו המעורבים ברצח הספורטאים באולימפיאדת מינכן – כדי להעביר מסר שלפיו "המוסד מחויב לבוא חשבון עם הרוצחים שפשטו על עוטף עזה ב־7 באוקטובר, עם המתכננים ועל שולחיהם. זה ייקח זמן, כפי שלקח אחרי הטבח במינכן, אבל ידינו תשיג אותם בכל מקום שיהיה. תדע כל אם ערבייה שאם בנה השתתף במישרין או בעקיפין בטבח ב־7 באוקטובר, דמו בראשו".
אז מה תהיה התגובה של איראן? הדילמה של טהרן עדיין בעינה מאז חיסול מוסאווי ונראה שהיא תנסה לגבות מחיר מישראל מבלי להסתבך בעימות "הכול כלול" מול צה"ל וארצות הברית – זאת אף שהשבוע פורסם באופן מוזר שארה"ב מחזירה הביתה את כוח המשימה של נושאת המטוסים "ג'ראלד פורד". מנגד, איראן, כך דווח, שלחה משחתת צבאית לנתיבי הים האדום.
בזירה אחרת, נראה כי הקואליציה שבנתה ארה"ב מול החות'ים בתימן מתחילה להיות יעילה יותר. הטרוריסטים מתימן ממשיכים לנסות לתקוף ספינות המזוהות עם ישראל, אך כוח המשימה הטביע השבוע כמה סירות תקיפה שלהם, והוא ערוך לגבות מחיר כואב גם בשדה התעופה של צנעא ובנמל הימי שלה.
בחזרה לפילדלפי
בזירת הלחימה העיקרית מול חמאס בעזה, כל יום שעבר קירב גם השבוע את צה"ל ליעד המשמעותי ביותר של המלחמה – המנהרות התת־קרקעיות בחאן־יונס, שמתחתיהם אולי נמצאים מנהיגי חמאס וחלק מהחטופים.
בחאן־יונס צה"ל ריכז לא פחות משבע חטיבות תחת פיקוד אוגדה 98. בין היתר נטען בתקשורת הבינלאומית כי ישראל משתמשת נגד המנהרות במערכת להצפה במים ובאמצעים טכנולוגיים נוספים, שאפשר רק לדמיין אותם. המהלך מתבצע בשיא הזהירות והסבלנות. סביר להניח כי ליחיא סנוואר וחבריו להנהגת חמאס יש עדיין כמה דרכי מילוט, שמובילות כנראה דרומה יותר.
מצפון לחאן־יונס פועלים כוחות מאוגדה 36, באזור מחנות הפליטים כמו דיר אל־בלח ונוסיראת. ירי רקטות לעבר מרכז הארז בוצע השבוע מהאזורים במרכז שהכוחות לא הגיעו אליהם עדיין – שטחים שנמצאים בין חיילי צה"ל ובין הים. בצפון הרצועה עבר צה"ל לשלב השלישי של הפעילות בהיקף מוקטן, מצב שאפשר לשחרר אלפי חיילי מילואים הביתה. בלחימה שם, שאינה נרחבת במיוחד, מחבלי חמאס ממשיכים לתקוף את כוחות צה"ל – מחבלים בודדים ובקבוצות קטנות – באמצעות טילים נגד טנקים ומטענים.
תוצאות הקרבות תלויות לעיתים גם במזל. הנה דוגמה למזל רב באירוע שלא פורסם עד כה, ואשר התרחש שעה אחת בלבד לפני הקרב שבו נהרגו תשעה לוחמים בשג'אעיה, כולל מפקד גדוד 13 של גולני, סא"ל תומר גרינברג. באותו מקום שוגר טיל שחלף סנטימטרים ספורים ממפקד חטיבת גולני, אל"מ יאיר פלאי, ומתא"ל (במיל') משה (צ'יקו) תמיר, שממלא במלחמה תפקיד בכיר בפיקוד הדרום. פלאי ותמיר, שניצבו זה לצד זה, לא נפגעו כלל, אך חשו את חומו של הטיל.
במקביל ללחימה מקימים כוחות ההנדסה את אזור ה"פרימטר" – שטח ברוחב קילומטר שכל עזתי שיתקרב אליו אחרי המלחמה יומת. טרם ברור אם שטח זה יישלט על ידי מערכות ירי מכיוון גדר המערכת, או שצה"ל יקים שם מוצבים.
בסוגיית החטופים גם השבוע לא היו השבוע בשורות טובות: בלי קשר לחיסול בביירות, הסיכויים להצלחת המגעים לשחרורם במסגרת הסכם נראים כעת נמוכים. חמאס טיפס על עץ גבוה לאחר שטען כי לא יסכים להחזיר חטופים נוספים ללא הפסקה מוחלטת של הלחימה ונסיגת כל הכוחות לישראל, ובינתיים הוא עדיין יושב על ענפי אותו עץ. למרות הפערים בעמדות הצדדים, נשמרים הערוצים מול חמאס – דרך קטאר בהובלת המוסד, ודרך מצרים בהובלת שב"כ. בערוץ המצרי משוחחים ראש שב"כ בר ושר המודיעין עבאס כמאל לעיתים קרובות.
המצרים הם שחקן מפתח גם בסוגיה אחרת שמחייבת פתרון: כיצד להקים חומה לאורך ציר פילדלפי, המפריד בין רצועת עזה לשטח סיני. שינוי דרכי הפעולה לאורך הציר עשויים להצריך עדכונים גם בהסכם השלום בין ישראל למצרים מ־1979, אך עיקר הבעיה היא שבאזור רפיח מצטופפים המוני פלסטינים, שרבים מהם נדדו מצפון הרצועה בהתאם להוראות צה"ל עם תחילת הקרבות.
בניית חומה תת־קרקעית בציר, כמו זו שנבנתה בין הרצועה לשטח ישראל, תהיה מיזם יקר וממושך. בכל מקרה ישראל נדרשת להקים שם חומה, שכן אחרת אי אפשר יהיה לפרז את רצועת עזה לטווח ארוך. עובדה זו ברורה לכל השחקנים המעורבים בסוגיה. בינתיים מציפים המצרים את אזור המנהרות במי ים, למקרה שיש שם עדיין פעילות של הברחות.
סוגיית פילדלפי קשורה גם לשאלת ההסדר הכולל ברצועת עזה ביום שארי המלחמה, שהוא בגדר מוקש פוליטי לראש הממשלה בנימין נתניהו. מזכיר המדינה האמריקני אנתוני בלינקן יבקר בשבוע הבא בישראל כדי לדון גם בנושא הזה, אחרי שביקורו נדחה השבוע.
גורמים צבאיים עדיין לא יודעים כיצד ייראה בעזה "היום שאחרי". מקרה דומה אירע אחרי 23 ימי לחימה בתוך רצועת עזה לקראת סיומו של מבצע עופרת יצוקה, בינואר 2010. הרמטכ"ל דאז, רא"ל גבי אשכנזי, ביקש הנחיות ברורות מהממשלה בראשות אהוד אולמרט, אך לא קיבל אותן. אשכנזי אמר לראש הממשלה ולשרים כי "צה"ל אינו קבלן הפיצוצים של הממשלה". בסופו של דבר הסיג אשכנזי את הכוחות על דעת עצמו, והממשלה מצידה הכריזה על הפסקת אש חד־צדדית – שהחזיקה מעמד זמן קצר בלבד.
כעת, בתום השבוע ה־13 למלחמה, בצה"ל נערכים עדיין להמשך לחימה ממושכת, בעצימות משתנה. נותר רק לשאול: על מה תצביע הפעם הממשלה כיעד ל"יום שאחרי"?
