בכל יום עוזבים את העולם כמה בני עוולה. דובר צה"ל מבשר על כולם בניסוחים דומים, ולך תדע אם המחבל המדובר הוא עוד סגן מפקד מערך הרקטות או מישהו חשוב באמת. ביני לבין עצמי כבר חילקתי את המחבלים המחוסלים לשלוש קבוצות: אלה שהיו מספיק חשובים כדי שגם אני אכיר את השם שלהם; אלה שלא הכרתי את השם שלהם אבל יש על שמם ערך בוויקיפדיה; ואלה שלא זכו גם לזה.
את השם סאלח אל-עארורי הכרתי עוד מזמן השירות הצבאי שלי, והשמחה על כך שהעולם נפטר ממנו היא טבעית ומתבקשת. מדובר באויב מר, שהיה שותף במוות של אנשים רבים וטובים, וטוב לדעת שהוא לא ייאסף אל אבותיו בשלום. כולנו כמובן מקווים שהוא רק הבכיר הראשון בתור, ושלגורל דומה יזכו יתר מנהיגי האויב. יחיא סנוואר, מוחמד דף, אסמאעיל הנייה, חאלד משעל ויתר חבריהם הם מנוולים גדולים, שחיסול בידי כטב"ם הוא אפילו סיום טוב מהראוי בשבילם, אבל נוכל להסתפק בו.
גם רדיפת "כל מי שתכנן, כל מי שתמך, כל מי שביצע, כל מי שרצח", כמאמר השורות הליריות להפליא של הצמד נס וסטילה, היא הדבר הנכון והצודק. המוסר היהודי והאנושי אומר שמי שגילה רוע כמו שנתקלנו בו בשמחת תורה, מי שידיו מלאות דם, לא ראוי לחיות על האדמה הזו.
ואחרי שאמרנו את זה, צריך להוסיף: בואו לא נתבלבל. הריגת בכיר כזה או אחר, ומחבל כזה או אחר, היא לא המטרה העיקרית של המלחמה הזו.
מאבק לאומי
הנקודה הזו כבר נכתבה בטור הזה, אבל צריך לחזור עליה שוב ושוב: המאבק שלנו הוא לא נגד ארגון טרור, ולא נגד אנשי דמים. יש מאבק על הארץ הזו בין שני עמים – העם היהודי שהיא שייכת לו בזכות, והעם הערבי, שרוצה לגרש מכאן כל אחד מבני העם היהודי.
כמובן, כאשר בוחנים את המציאות במבט הלאומי, מפספסים פרטים רבים. יש ערבים שרוצים לחיות כאן בשלום, ובמדינת ישראל יש מקום גם לתושבי הארץ שאינם יהודים. אבל אסור לתת לעצים להסתיר מאיתנו את היער – המאבק הלאומי. המחבלים שחצו את הגדר בשמחת תורה לא עשו את זה כי הדיקטטור שלהם אמר, וגם לא בגלל שהם פסיכופתים שמצאו אוכלוסייה שבה הם יכולים לפרוק את הנטיות האלימות שלהם (הם בהחלט כאלה, אבל לא זו הסיבה העיקרית), אלא בשם הלאום שלהם. גם אם נבחר לצמצם את המלחמה למאבק נגד העם העזתי – ככלות הכול עם חלק מהמדינות הערביות באזור יש לנו הסכמי שלום – זו עדיין מלחמה נגד עם, ולא נגד אנשים פרטיים.
השבתת היכולות הצבאיות של חמאס, וכמובן השבת כל החטופים, הן המטרות הבסיסיות. אבל מטרת המלחמה היא לא רק להסיר את האיום הנקודתי שנשקף לנו ממפלצת הטרור שמדינת ישראל אפשרה לה לשגשג. ודאי שהדרך אל המטרה עוברת בהשמדת מנהרות, חיסול בכירי חמאס והשתלטות על עוד ועוד יעדים, אבל אם צריך לבחור בין פגיעה במנהיגי חמאס באופן אישי, לבין ניצחון לאומי – אין לי ספק מה התשובה: עדיף עולם שבו סינוואר ודף מגיעים לשיבה טובה, רחוק מאיתנו ונטולי יכולת השפעה, אבל מדינת ישראל הביסה את העם שנלחם בה.
כבר מתחילים לשמוע קולות על מיגון מחודש, הפעם כמובן מיגון הרבה יותר יעיל ומתקדם. זו עלולה להיות בכייה לדורות. כבר ראינו ששום מיגון לא מונע את הטרור, והאפשרות של חיים לצד צבא האויב כבר הייתה צריכה לצאת מהמילון. המלחמה צריכה להסתיים במצב שבו ישראל שולטת בשטח, והאויב (גם מצפון) מבין שלתקוף את ישראל זו טעות, שהוא לא ישיג מזה שום דבר אלא רק יפסיד.
