רעד קל עבר בי כשראיתי את הכותרת הפומפוזית של מוסף 'הארץ' בסוף־השבוע שעבר. "הפסדתם", הכריזו בחזה נפוח, "כדי לחלק את הארץ די בפינוי 9,800 משפחות".
אצתי רצתי לראות האם משפחתי עלתה בגורל, האם גם הורי נכללים בין 9,800 המשפחות שעתידות להיות מגורשות מביתם שבקריית־ארבע. הופתעתי לראות שלשון צרה של שטח ישראלי עיטרה את מפת 'הארץ', נמתחת מדרום הר חברון ומחבקת את קריית־ארבע לתוככי ישראל הקטנה. היישוב הקטן הזה, שנמצא בעומק השטח ונושק לחברון בת המאתיים אלף תושבים ערבים – הוא בפנים. הפסדתם? קריית־ארבע בגושים, מי חלם אז בכיתה.
אני חייבת לציין שהרשימה מעוררת חלחלה מסוימת בקור ובדיוק שלה. הרבה זמן לא ראיתי רשימה מדויקת של יהודים שצריך לפנות אותם. מספרים מדויקים, מלווים במפה, אינפוגרפיקה מושלמת, כאילו לא מדובר בבני אדם וחיים שלמים. החל מטלמון (היישוב הכי גדול ברשימה), המונה 4,517 יהודים וכלה בחרמש הקטנה, 239 יהודים. 33 יישובים, כ־46 אלף יהודים. אוי לו למי שהיה מעז לעשות רשימות כאלה של ערבים המיועדים לפינוי. היו רושמים אותו צ'יק צ'ק בצד האפל של ההיסטוריה, אי שם בשנים החשוכות של המאה הקודמת. אבל כלפי יהודים זה מותר, לגיטימי. אימצנו לנו סטנדרט מפלצתי כלפי עצמנו, שלא היינו מוכנים לבלוע כלפי אף אחד אחר.
לא סתם בחרו להבליט בכותרת את מספר המשפחות ולא את מספר הנפשות שייעקרו מהבית שלהן. כמו שבסופר מציינים שהמוצר עולה רק 9.90 ש"ח, כך גם 'הארץ' מציין שצריך לפנות רק 9,800 משפחות. ומה הן 9,800 משפחות לעומת חלום, חלום חלוקת הארץ?
פעם חלמו פה על שלום, על מזרח תיכון חדש ועל חומוס בדמשק. היום, כשמשהו אחר זורם בדמשק, נותר רק חלום חלוקת הארץ וצמד המילים "פתרון הסכסוך", צמד מילים שאפילו הוא לא מאמין לעצמו. אך כדי לפתור את הסכסוך, כמו לטנגו, צריך שניים. הצד השני סירב בשנת 2000 להצעה נדיבה הרבה יותר לפתרון. ראש הממשלה דאז, אהוד ברק, הציע 94 אחוז מהשטח ופינוי של 63 יישובים, לא של 33. עברו 18 שנים והמספר קטן בחצי, אפילו בעיני 'הארץ' שהוא הסמן השמאלי המובהק. איך בדיוק הפסדנו?
הרשו לי להרים רגע את הראש. רק לרגע כי עוד מעט נחזור למציאות המאתגרת. גושי ההתיישבות לא תמיד היו קונצנזוס. יוזמת ז'נבה הידועה מציעה לפנות את אריאל. מבחינתם העיר הזו וסביבותיה אינן שוכנות בתוך הגושים. מה שהפך את הגושים לקונצנזוס זו כמות התושבים והמציאות הבלתי הפיכה שיצרנו, עד שכיום הם דבר מובן מאליו, אפילו בקרב מפלגת מרצ. זה לא הפסד, זה חתיכת ניצחון. קריית־ארבע ועתניאל נחשבו עד אתמול "התנחלויות מבודדות" שצריך לטאטא אותן ללא רחמים, היום אפילו עיתון כמו 'הארץ' מכיר בהן. זה לא הפסד, זה ניצחון. המפה הנגוסה והמופרכת שהציגו ב'הארץ' היא אות ניצחון ולא הפסד. ניצחנו. בינתיים.
מלחמת קרוואנים
ואחרי שהכרזנו על ניצחון ביניים, הגיע הזמן לחזור לקרקע המציאות ולהודות שטרם ניצחנו.
השגנו דברים נפלאים, התיישבנו בארץ אבות, הפרחנו את השממה, את הכלכלה, הצמחנו חיים, בנינו ושתלנו, אבל מוקדם לחגוג ניצחון. צודקים שם, ב'הארץ', כשהם אומרים שבעשור האחרון הימין "לא הצליח לחולל שינוי אסטרטגי בכל הנוגע להתיישבות בעומק השטח הפלסטיני". ההקפאה של רבין בשנות אוסלו המוקדמות הפכה לחזון נפרץ במחוזותינו, גם תחת ממשלה ימנית, בין שזה באופן רשמי או בהקפאה שקטה. אפילו ירושלים המאוחדת־לנצח־נצחים מוקפאת וחבולה. וזה לא רק ממשל אובמה, שרק חיכינו שיעבור, גם תחת ממשל אמריקני אוהד אין תנופת בנייה, בטח לא מחוץ לגושים. תקופת שלטונו של בנימין נתניהו כראש ממשלה מתאפיינת בחוסר בנייה מופגן ביהודה ושומרון ואין איך לברוח מזה.
כרמי־צור, אלון־מורה, איתמר, הר־ברכה, רחלים ויישובים רבים אחרים גדלו לאט מדי בעשר שנות נתניהו. 'הארץ' חישבו שקצב הגידול בהתיישבויות המבודדות היה 400 משפחות בשנה. זה כלום ושום דבר, זה אפילו לא קצב גידול טבעי. צודקים שם בשמאל כשהם מסתכלים על קצב גידול כה אומלל, ומסיקים שאפילו ממשלת הימין לא רוצה את האזורים הללו, גם היא מייבשת אותם בכוונה כדי לעקור יום אחד. משתדלת לשמר מציאות שמבחינתם היא הפיכה.
ועדת ההסדרה שהקימה ממשלת ישראל, זו שאמורה לטפל בכ־70 יישובים ובכ־3,000 משפחות, לא מצליחה להתחיל לעבוד. היא תקועה כבר למעלה משנה ובפועל היא מוקפאת ומדשדשת, אוטוטו נגמרת הקדנציה והכול בסכנת התמוססות. במקביל, קצב הפלישה הערבית לשטחי סי, בצורה מערכתית מתוכננת וממומנת היטב, הוא מבהיל. יש שם כמויות של כסף זר ותמיכה אירופית, תמיכה מוחלטת של ארגוני שמאל קיצוני ישראליים, תוך ניצול הדמוקרטיה הישראלית והצפת מערכת המשפט. המלחמה היא על כל פחון או קרוואן, המערך משומן, יעיל ומאוד רעב להצליח. הרשות הפלסטינית קיבלה לפני שנים החלטה אסטרטגית להשתלט בפועל על שטחי סי, המנהל האזרחי ישן בעמידה והמערכת הישראלית מנומנמת. וממשלת ישראל, איפה ההחלטות האסטרטגיות שלה על יהודה ושומרון?
אין חשיבה לטווח ארוך, אין יוזמה ויצירתיות, אין הצבת עובדות בשטח, האכיפה נגד בנייה בלתי חוקית ערבית מתנהלת בעצלתיים, המנהל האזרחי לא מתפקד, ובעיקר אין רצון. יש את הסטטוס קוו הקדוש, זה שבשטח הוא פשוט לא קיים.
אז לא, לא הפסדנו, להיפך. אוסלו כשל, דימם ומדמם, גם ההתנתקות. כל שטח שנסוגנו ממנו הפך להיות קן צרעות. שיח שתי המדינות הוא שיח חלול שלא תואם את המציאות, לא משנה איך ישרטטו את המפה. הוא מנותק מההיסטוריה, מהתהליכים שהיו, מהצד השני ומהמציאות בשטח. אבל כדי לנצח באמת, כדי להשאיר את הארץ הזו שלנו, כדי לקיים פה מדינת ישראל משגשגת ובת קיימא – יש עוד הרבה לעשות. לא להוריד את הרגל מהגז.
