כבר בשנת 1949 פנה ראש הממשלה דוד בן גוריון אל הארכיבישוף היווני קתולי ג'ורג' חכים וביקש ממנו לשוב מגלותו בסוריה כדי לעמוד בראש הציבור הערבי בישראל, ובדגש על עדתו הערבית-נוצרית. בן גוריון חיפש מנהיג ערבי שיהווה משקל נגד לקומוניסטים, שבאותם ימים היו לערוץ ההתנגדות היחיד למדינה היהודית.
עוזריו של "הזקן" הציעו לטפח את המנהיג הנוצרי בהנחה שהאחרון ישלוט על כל ערביי ישראל ויסייע למדינה היהודית שזה עתה קמה בריכוך ובתיווך עם האוכלוסייה הערבית. חכים זכה לתמיכה כספית נכבדה ולסיוע של מערכת הביטחון, ופעולותיו במגזר הערבי הקטן החלו לשאת פירות, בהן: הפצת מנשרים שתוכנם הזדהות עם המדינה, הקמת אגודות צדקה לרווחת הציבור, ועוד. בכל הזדמנות הסביר איש הדת כי לישראל ולנוצרים אויב משותף ומשימתו הייתה: "לטהר את האוויר מהרעל הקומוניסטי".
אולם בתום מלחמת ששת הימים, ובטענה "שזכה לתפקיד נחשק" כפטריארך מאקסימוס החמישי של אנטיוכיה והמזרח התיכון, ברח חכים מהארץ ועבר לדמשק. אלא שהאמת הייתה שהדבקות והנחרצות של ראשי הקומוניסטים – תופיק טובי ואמיל חביבי – ניצחו את האופורטוניזם הדתי של חכים, שהחל לגנות את ישראל ולפעול נגדה.
רעיון משקל הנגד הגיע גם "לשטחים". בסוף שנות ה-70 ניסו קברניטי הממשל הצבאי לאתר "משקל נגד" לאש"ף, ארגון הטרור הרצחני. בגדה המערבית יזם הממשל הצבאי את רעיון "אגודות הכפרים" – חבורות של כפריים שסלדו מהאליטה העירונית. ישראל ביקשה לתקוע טריז בציבור ולהמליך על הגדה חבורת ריקים ופוחזים.
אותם חברי אגודות, שצוידו בנשק אישי וניתנו להם סמכויות למתן אישורים, נכשלו כישלון חרוץ משום שאש"ף, שהסתמך על ראשי הערים ובעלי תפקידים מרכזיים בחברה הפלסטינית, היה חזק, מבוסס ומאיים יותר, ומיד עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה ב-1987 אנשיו חיסלו עשרות אנשי אגודות כשהשאר ברחו לחו"ל או לתוך ישראל.
ברצועת עזה, הרעיון האוטופי היה יחד עם משתפי פעולה מהזרם האסלאמי. "אנו רוצים רק להתפלל ולדאוג לרווחת המאמינים", טענו אנשי "האגודה האסלאמית", וישראל ראתה בהם "משקל נגד" ראוי לאש"ף בעזה, טיפחה אותם ודאגה לכל מחסורם. אולם עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה, הפכו אלו את עורם והובילו התנגדות מזוינת רוויה במעשי רצח מזוויעים שעלו בחומרתם על אלה של אש"ף.
לימים נדד הרעיון גם ללבנון. בתחילת שנות ה-80 הימרה ישראל על הסוס הלא נכון כשרקמה שיתוף פעולה עם הנוצרים, דבר שבעטיו ראו את עצמם השיעים כאויבינו המוצהרים. הנוצרים הלבנונים אכזבו את ישראל בחוסר נכונותם להילחם לצדה כפי שהוסכם מראש, ובכך ישראל זכתה לשני אויבים מרים בעדה השיעית: קודם אמ"ל ואחר כך חיזבאללה.
לאחר שלושה חודשי לחימה, כששאלת "היום שאחרי" נראית יותר כמו תעלומה, שב ועולה חדשות לבקרים הרעיון לבסס ברצועת עזה "משקל נגד" באמצעות גורמים מתונים מקרב האוכלוסיה המקומית למול ארגוני הטרור – וחמאס בראשם. אלא שההצעות לאתר שיתופי פעולה בקרב העזתים, מוכיחות כי לא למדנו דבר מהניסיונות הכושלים לאורך השנים, כשהסיבה העיקרית לכישלון נעוצה בחוסר האמון שרוכשים המקומיים הערביים לגורמים שמשתפים פעולה עם ישראל באופן ישיר.
גם הפקרת הרצועה על ידי ישראל לידיים מקומיות, בתקווה שאלה ישכילו ליצור גוף שלטון אזרחי יציב – עלולה להתברר כאיוולת משני טעמים. הראשון, ההיסטוריה הוכיחה שבכל פעם שאזורי ממשל באזורינו שננטשו על ידי גוף חזק והופקרו לידיים מקומיות, ההתנגדות לממשל המקומי גברה ורף הטרור טיפס. הסיבה השנייה היא שישראל לא תוכל להרשות לעצמה שאחד משני הגופים הפלסטיניים הוותיקים והמוכרים יאחזו בהגה השלטון, לא החמאס שטרור הוא לחם חוקו, וגם לא הרש"פ שנכשלה בכל קנה מידה בשליטה בגדה וקרוב לוודאי שתתפרק לגמרי בניסיון דומה בעזה.
בהינתן כי כל שיוך, הזדהות ושיתוף פעולה יומיומי של גוף מקומי, באשר הוא, עם ישראל רק יגביר את המוטיבציה לסילוקו מהשטח ויקצר את חייהם של הפעילים הראשיים, נראה כי מול התסבוכת הזו ישנו פתרון אחד והוא יצירת גוף בין-ערבי משותף לניהול הרצועה. בסיום המלחמה על ישראל לצאת מהשטח ולפנות את הזירה לקואליציה כלל-ערבית משותפת למדינות כמו מצרים, ירדן, קטר, סעודיה ואיחוד האמירויות לטובת הקמת גוף אופרטיבי, חזק ויציב שיטפח ברצועה שלטון חיובי שבמהלכו יתקיימו בחירות מקומיות.
להתנעת מהלך כזה נדרשת שורה של הבנות, תיאומים והסכמות ביטחוניות עם ישראל, אך בזה יסתיים שיתוף הפעולה בינה לבין הגוף המתהווה. פתרון זה, שלא כורח את ישראל בהפעלתו היום-יומית של הגוף השלטוני ולא מזוהה עמו, יסיר ממנה את האחריות על העניינים האזרחיים של יותר משני מיליון תושבים מחד, ומאידך לא תדבק באנשיו של אותו גוף התדמית של סייענים שפועלים בשם ובשליחות המדינה הציונית.
