אחרי שביתת השחקנים שכמעט מוטטה את תעשיית הבידור בהוליווד ופירוק מסיבי של הארגון ששפט בגלובוס הזהב עד השנה (תא העיתונאים הזרים של הוליווד, אללה ירחמו), טקס הפרסים של 2024 בכל זאת יצא לדרך אמש (א'). בזמן שבישראל ישנו היטב, התכנסו מכל קצות תבל ה"מי ומי" של תעשיית הקולנוע והטלוויזיה במלון בוורלי הילטון בלוס אנג'לס לערב שיחרוץ את גורלם ובמובן מסוים גם את גורל הקולנוע.
שני המועמדים המובילים השנה בגזרת הקולנוע היו אופנהיימר עם שמונה מועמדויות לפרסים וברבי עם תשע. אף שהשניים חלקו את אותו תאריך יציאה לעולם והפכו לתופעה תרבותית מאוחדת, הם רחוקים מלהיות דומים. מתחילת דרכו ברבי יועד להיות סרט קיץ קליל, עמוס פרומואים, חסויות ויותר מדי מסרים של פמיניזם וקידמה, ואופנהיימר של כריסטופר נולאן היה פשוט קולנוע במלוא מובן המילה, ממש כמו הוליווד הישנה והטובה. החשש היה שהסרט הוורוד יצליח, כמו ברבי, לסנוור את עיני השופטים ולגרום להם להעדיף אותו על המועמדים האחרים, אף שהוא אפילו לא בליגה שלהם.
למרבה המזל, אופנהיימר יצא מהקרב הזה כשידו על העליונה, עם יותר מחמש זכיות, שהתחילו בזכייתו של רוברט דואני ג'וניור על תפקיד המשנה הטוב ביותר בסרט דרמה, והמשיכו לסרט הדרמה הטוב ביותר והבמאי הטוב ביותר שנקטף על ידי כריסטופר נולאן, כאשר קיליאן מרפי לקח פרס על התפקיד הראשי והסרט זכה גם בקטגוריית הפסקול.
עוד יצירה שהצליחה לגבור על ברבי בקטגוריות שבהן עוד היה לו סיכוי הוא הסרט מסכנים שכאלה, בכיכובה של אמה סטון. הסרט סוריאליסטי להחריד, עם עלילה מאוד מוזרה, והרבה פחות אהדה בקהל, אבל ללא ספק מועמד יותר ראוי שלקח את התואר סרט הקומדיה הטוב ביותר, יחד עם השחקנית הטובה ביותר שהוגש לסטון.
ברבי נרשם כמפסיד הגדול לאחר שזכה בסך הכל בשני פרסים; ההישג הקולנועי הגדול ביותר (על הצלחתו בקופות), קטגוריה חדשה שכנראה יוצרה בדיוק בשביל סרטים כמותו, וכן השיר המקורי שבוצע על ידי בילי אייליש. אף דמעה לא הוזלה בקהל, כיוון שמלבד היותו סרט פופולרי וצעקני, לברבי אין שום סיבה לצאת מהערב עם יותר הישגים מאלו ובטח שלא על חשבונם של סרטים אחרים, עמוקים ומורכבים פי כמה והרבה יותר ראויים ממנו.
בזפזופ מהיר לגזרת הטלוויזיה, אין יותר מדי דרמות. יורשים, שהגיעה לסיומה השנה, המשיכה לרמוס את מתחריה גם בטקס הזה, ולהכריז, בלי שאף אחד יודע להסביר בדיוק איך, שהיא עדיין הסדרה הטובה ביותר בעולם, עם ארבע זכיות מרגשות שהגדולה שבהן היא כמובן סדרת הדרמה הטובה ביותר. מתיו מקפיידן קיבל את תואר שחקן המשנה, ועל התפקידים הראשיים זכו קירן קאלקין ושרה סנוק.
אל יורשים מצטרפת הדוב, שכבר הגיעה עם לא מעט שבחים ותארי כבוד בקופסא מהבית, עם זכייה בסדרת הקומדיה הטובה ביותר, והשחקנים הראשיים הטובים ביותר בקומדיה עבור ג'רמי אלן וייט ואיו אדבירי. הדוב היא דווקא דוגמא לכך שאיכות היא לאו דווקא נוגדת הערצה, כיוון שמדובר באחת הסדרות האהובות והנצפות בעולם, אלא שהפעם, זה גם מוצדק.
מי שנשארו להביט בעצב מהצד הם רק רוצחים בבניין, שהפסידה בכל חמש הקטגוריות בהן הייתה מועמדת. אם נאמר את האמת, למרות שמדובר בסדרה מתוקה וחביבה של דיסני פלוס, בכיכובה של סלינה גומז כמובן, אין שום הגיון בכך שהיא תתרומם מעל הסדרות המצוינות שנכתבו למעלה. אותו הדבר חל גם על האחרונים מבינינו, שהיה מועמד לא רע, אך מלבד התלהבות עצומה בקרב חובבי המשחק, הוא לא באמת הביא תועלת למסכי הטלוויזיה.
הפעם היטיבו לעשות חברי הארגון השופט החדש (עם נציגות ישראלית לא קטנה, יש לציין) שהודיעו לקהל בבית כי מהיום יש הפרדה בין "אהוב" ל "איכותי". לאלו תוענק אהבה עיוורת ברשתות החברתיות ולאלו יוענק פרס יוקרתי, וככה, התעשייה תתייצב ותחזור, אפילו קצת, לימי קדם.
אפילו הזכיות שהוקדשו לנטפליקס מתקבלות על הדעת. הסדרה עצבים זכתה בקטגוריית מיני סדרה או סרט טלוויזיוני, כשאלי וונג לקחה את השחקנית הראשית ולצידה הפרטנר סטיבן יאון התפאר בפרס השחקן הראשי משלו. ספק כמה מעריצים יש לסדרה המדוברת, אבל היא הוכחה מפתיעה לכך שגם נטפליקס יכולה לייצר מיני סדרות ראויות לשמן, ואין מתאימה ממנה לשבור את תקרת הזכוכית ולזכות בכבוד. עוד זכייה הגיונית מאוד הייתה של אליזבת דביקי על תפקידה המדהים ומרסק הלבבות כנסיכה דיאנה בהכתר, שזה עתה הגיעה לסיומה. אמנם הכתר הייתה בהחלט מסוגלת לזכות בעוד אי אלו קטגוריות, אבל מול "יורשים" לא באמת היה לה סיכוי ויחסית לקרב בין שתי סדרות ענק שזוהי ההזדמנות האחרונה שלהן – גם הזכייה הבודדת הזו היא הישג לא קטן.
אם מסכמים את הערב, אפשר להגדיר אותו כניצחון מוחץ של תכני הקולנוע והטלוויזיה האיכותיים ו"הכבדים" יותר, על פני סרטים וסדרות שאמנם זכו לאהדת הקהל ולערמות מצטברות של הכנסות, אבל בדיוק כמו הדמויות שבמרכזם, פשוט לא מגיע להם. מדובר בשביב של תקווה עבור אלו שכבר הרימו ידיים והסיקו כי עולם הקולנוע והטלוויזיה הולך וגווע אל מול תרבות התקינות הפוליטית והתוכן הרדוד שהדור הנוכחי רגיל לצרוך ברשתות החברתיות. כמובן שמוקדם מדי לחגוג, כשהאוסקר עוד לפנינו, וכפי שהעידו השנים הקודמות, כנראה שיקרה בו אותו הדבר, רק הפוך.
ראוי גם לציין את ההתעלמות הבולטת מהמלחמה בישראל, שהייתה הפיל על השטיח האדום. כזכור, בשנה שעברה במהלך הטקס הוצג נאום ארוך של נשיא אוקראינה זלנסקי, שדיבר על הנעשה בארצו ואפילו נזף קלות באנשי תעשיית הבידור, ובמיוחד ממי שהרגע הוכרזו כטובים ביותר. אך השנה, למרות העובדה שרבים מהנוכחים בטקס כן הביעו את דעתם בדרך כזו או אחרת על המתרחש בישראל, מלבד שניים שהואילו בטובם לענוד סרט צהוב המזוהה עם מאבק החטופים (ג'יי סמית קמרון מיורשים וג'ון אורטיז מ"בדייה אמריקנית", אם תרצו להוקיר תודה), איש מהזוכים לא טרח לציין את הטבח. אבל אחרי שטימותי שאלמה (ווילי וונקה החדש) וכוכבת הרשת קיילי ג'נר הכריזו מול המצלמות על הזוגיות שלהם, מה הטעם להתעסק בדברים אחרים?
