גורמים ביטחוניים מדברים בשבועות האחרונים על שש משבע זירות שבהן נלחמים גיבורי ישראל בעקבות טבח 7 באוקטובר, שבמסגרתו ביצע חמאס פשעי מלחמה שכמותם לא חווה העם היהודי מאז זוועות השואה. תופי המלחמה הרועמים, לצד הקקופוניה שמפרשנת אותם, מונעים שוב זיהוי של זירה נוספת, שנחשפה לעיני כל המתבוננים בתגובות לטבח.
זו זירת מלחמה לא קונבנציונלית, שמשתוללת שנים נגד קיומה של מדינת ישראל, בכל גבול שהוא. זו מלחמה שיטתית על דעת הקהל העולמית, שהושקה אחרי הפסדים צורבים בשדה הקרב הקונבנציונלי. המלחמה הזאת רתמה גם את הדין הבינלאומי, מוסדותיו ועקרונותיו למטרת השמדתה של ישראל, תוך יצירת שותפויות שאפילו ג'ורג' אורוול לא יכול היה לדמיין.
כך, בשם הקדמה, הפכה החלטת האו"ם ב־1975 לפיה "הציונות היא גזענות", למוסכמה "מקובלת" באוניברסיטאות ליגת הקיסוס. כך גם קודמה עלילת הדם שלפיה ישראל היא מדינת אפרטהייד, שיריית הפתיחה שלה נורתה בכנס דרבן "נגד הגזענות" בדרום־אפריקה ב־2001, שהיה לפסטיבל שנאה אנטישמית וסלל את הדרך ל'שבוע ישראל־אפרטהייד' בכל קמפוס בצפון אמריקה ב־23 השנים שחלפו מאז. כך אף הפכו השואה עצמה וכן "רצח עם" לקריאות "תלויות הקשר" כשהן מופנות כלפי סטודנטים יהודים באוניברסיטאות "יוקרתיות", דווקא לאחר הניסיון ב־7 באוקטובר לממש רצח עם בפועל.
שיטתיות המלחמה נגד קיומה של מדינת ישראל התבטאה בנטילת הזכות לזהות ילידית של העם היהודי – שבמשך אלפי שנים דובר את השפה העברית, קורא את התנ"ך, ומקיים את אותם מנהגים ומצוות. נטילת הזהות הזו התאפשרה ב'הצטלביות' (intersectionality) עם חימוש ערכים ליברליים שהיהדות עצמה נתנה לעולם. ערכי יסוד שבין היתר אפשרו ניידות חברתית שבה שגשגו יהודים בחברות שאימצו ערכים נאורים – עד לרגע שבו הם חדלו להיות נגישים ליהודים בעקבות תהליכי דמוניזציה, דה־לגיטימציה ואמות מידה כפולות.
בין המסכות שהוסרו עם קריסת הפרדיגמה ב־7 באוקטובר, נחשף גם איחוד הזירות במלחמה השיטתית נגד ישראל – מוקדי ה"קדמה" בעולם ששוב צועד לקראת תהום. הם כוללים מוסדות ומנגנונים בינלאומיים שהוקמו כדי לקדם ולהגן על הסדר העולמי כדי ש"לעולם לא עוד", ומוסדות חינוך והשכלה גבוהה שתפקידם ללמד כיצד לחשוב, אך יעדם הוחלף במציאות מטרידה של מה לחשוב, הממומנת על ידי אויבי חיים וחירות. מצטרפים לאלה גם תקשורת "מסורתית", שתפקידה כ"כלב השמירה של הדמוקרטיה" הומר בצורך הישרדותי לעמוד בקצב התקשורת החברתית, והרשתות החברתיות, ששינו את אופן צריכת המידע של הציבור, על בסיס מודל עסקי שמתגמל קיטוב, וללא מנגנוני אחריות מספקים. התגובות המזעזעות לזוועות 7 באוקטובר – שמכחישות, מצדיקות ותוקפות יהודים – במוסדות בינלאומיים, בקמפוסים, בתקשורת, ברשתות וברחובות, הן אזעקת אמת לשקיעת המערב.
חשיבות הזיהוי וההתמודדות עם הזירה השמינית אינה חיונית רק לניצחון מדינת ישראל והעם היהודי בתפוצות, המצויים בצומת היסטורי יוצא דופן שבו יש לנו מדינה ריבונית, יכולת להגנה עצמית, וביטחון יחסי בארה"ב למרבית היהודים שאינם מתגוררים בישראל. בכוחה של מלחמת הקוממיות השנייה לסלול את הדרך להקמת הקומה הבאה – כפי שהיא מתבטאת במגילת העצמאות – במדינת הלאום של העם היהודי, שאליה שבנו אחרי אלפי שנות גירוש ורדיפה.
המיזם המשותף של העם היהודי, שבמסגרתו הצלחנו להקים ב־75 שנים רק את הקומה הראשונה, הוא גם חזית המלחמה על ערכי החיים והחירות של כלל האנושות. הצעד הראשון והחיוני למלחמה במשטרים רודניים ועוזריהם, שמאוחדים במחויבותם להשמיד את ישראל ולרצוח את היהודים, הוא להיאבק בשנאה עתיקת יומין שמבקשת להצעיד את האנושות אחורה ולבנות מציאות חלופית על הריסות הישגי בני האדם.
כדי לממש את תפקידה, מדינת ישראל נדרשת לזהות את זירה זו, שהפכה מוחשית ב־7 באוקטובר. כדי לנצח בשאר הזירות, עליה להיאבק באנטישמיות שמאחדת בין כל הזירות. ברגע היסטורי של אתגרים והזדמנויות, הכרה בזירה השמינית יכולה וצריכה לאפשר את הגשמת ברית הייעוד הנכספת. בכוחה לסלול את המשך המסע לדור הגיבורים הנוכחי, ולצעוד לעבר העתיד שבו נהיה עם חופשי בארצנו.
