בדרך כלל הוא ישאל אותי: את חברה של אלונה? ואז הוא ישאל אם אני נשואה. ואז הוא יברך אותי: ״שתתחתני בקרוב עם בעל טוב מאוד ועשיר". ואני אוסיף "וחמוד ומצחיק וחכם!", והוא יחזור – ״ועשיר!״ ואחר כך יוסיף בנימה מהוססת, ״אבל תזמיני אותי לחתונה שלכם נכון?״. הילדים שלו עושים משמרות איתו, כשאמא של אלונה לא נמצאת. אמא של אלונה היא אישה חזקה וחיונית עם הרבה חוכמה שהחיים המורכבים האלו לימדו אותה. היא מטפלת בו סביב השעון ודואגת שיאכל אוכל מזין, אפילו שלפעמים הוא מצליח להגניב איזה שוקולד בלי שתראה. היא מוודאת שייקח את הכדורים שלו בזמן, ושלא יצא לבד או יהיה בלי השגחה. לפעמים היא קצת כועסת על האיש שהפך להיות, ומוציאה עליו את התסכול וקצת מרימה את הקול, אבל אין דרך אחרת לשמור על שפיות מבחינתה בלי לשחרר לפעמים איזה קיטור. היא מתנדבת כשאפשר, יוצאת להליכות, שומרת על הנכדים, צוחקת ותמיד נמצאת בעשייה. אבל בסוף כל יום היא חוזרת אליו, לאיש שלה. יום־יום, כבר יותר מ־45 שנה.
אבא של אלונה לא זוכר את שמות הנכדים, את הדרך הביתה. אבל את נעמי אהובתו הראשונה הוא דווקא כן זוכר.פעם אחת אלונה אמרה לי שזה מטורף מבחינתה שמכל השנים שחלפו ומכל הדברים המשמעותיים שעבר, המוח של אבא שלה זוכר את תחושת ההחמצה של מישהי שפעם מזמן הייתה שלו לאיזה רגע קטן. ועוד אמרה שמעניין אם בעוד חמישים שנה, כשהיא תהיה אולי חצי צלולה, גם היא עדיין תיזכר פתאום בבחור החמוד שחיבבה כל כך בגיל 15, הרבה שנים לפני שפגשה את האיש האהוב שלה.
ואני חשבתי לעצמי שזה לא המוח בכלל, זה הלב שזוכר בדרכו המוגזמת מדי. וגם אצלי יש אחד כזה שהשאיר פעם חותם, והיום א־לוהים יודע מה איתו. אבל אחת לאיזו תקופה כשמשהו חסר או נגמר, הוא קופץ לביקור קטן בלב ובראש, וזה לא אומר כלום על מה שעכשיו או מה שיהיה. זה רק מזרים שם חמצן של זיכרונות מתוקים מעורבבים בטעמים מעט חמוצים ולא מעט מוחמצים.
