בית הדין הבין לאומי בהאג, ה-ICJ, הוא דוגמה מופתית לצביעות של המשפט הבין לאומי הפומבי הנוכחי, ומצטרף לשורה של ארגונים בין לאומיים שתחת מעטה פרוגרסיביות הפכו להיות משרתיהם של כל הרעים שעל הגלובוס. המבנה המעוות של האו"ם שנותן כוח זהה לדמוקרטיות ולמדינות רודניות עם קול אחד לכל אחת יצר גוף מושחת ואנטי מוסרי, שלא מימש אף אחת מהתקוות שניתלו בו עם הקמתו, ובית הדין בהאג, שהוא המוסד המשפטי של האו"ם, לא חמק מאותן בעיות יסוד.
השילוב בין מי שמאמינים באמת ובתמים בתפיסות פרוגרסיביות שכבר הגיעו לשלב הקריקטורה לבין הנהנים המרכזיים מהתפיסות האלה, מי שמוגדרים כקורבנות מדוכאים שלעולם לא יהיו אחראים למעשיהם, הביא למצב בו ישראל היא האשמה תמידית בכל המוסדות הבין לאומיים (ובאקדמיות, שם שורש הבעיה דומה) בלי שיש לישראל מה באמת לעשות בנדון כדי לנקות את שמה.
מי שמכיר את חוות הדעת הארסית של ה-ICJ על גדר ההפרדה, מי שמודע להרכב האבסורדי של בית הדין שמורכב משופטים שחלקם הגדול מגיע מדיקטטורות, מדינית כושלות ומדינות שהן אויבות מוצהרות של ישראל, כשגם השופטים הסבירים שמגיעים ממדינות דמוקרטיות פרוגרסיבים עד העצם, מי שמכיר את האיפה ואיפה הבסיסי במוסדות האו"ם כלפי ישראל, מבין עד כמה המחשבה שישראל תזכה למשפט צדק היא מגוחכת.
ההלקאה העצמית הישראלית כאילו ללא התבטאות כזאת או אחרת של בכיר ישראלי או בהימנעות מפעולה צבאית מסוג זה או אחר, ניתן היה למנוע את התביעה, מתעלמת מהרשעות שבהגשתה. התביעה מתעלמת במפגיע מזכותה הבסיסית של ישראל להגנה עצמית, כמו גם מהסטנדרט הכפול אל מול התבטאויות פלסטיניות, ואף של תומכי פלסטינים. בעוד הפלסטינים ותומכיהם, כולל באוניברסיטאות המערב, נושאים בגאון את סיסמתם הרשמית "מהים עד הנהר", נתלית התביעה באמירות נזעמות של ישראלים אחרי שהפלסטינים ביצעו בנו טבח כדי לבסס טענה כי ישנה כוונה רצינית לבצע בהם רצח עם. בעוד ישראל נאלצת להתמודד מול ארגון טרור שעושה שימוש באזרחים כדי להגן עצמו, אותו ארגון הטרור ממש יצא לטבוח בישובים שלמים רק בשל יהדותם של התושבים, ללא כל אבחנה בין אזרחים לחיילים.
בגלל נסיבות היסטוריות וימים בהם היינו תמימים יותר לגבי תפקוד האו"ם, ישראל חתומה על אמנה שמכפיפה אותה לסמכותו של ה-ICJ במה שנוגע לטענות לרצח עם, אמנה שהיוזמה לה באה במידה רבה בגלל שואת היהודים וכיום משמשת כדי לא לאפשר למדינת היהודים להגן על עצמה מפני רצח עם אמיתי. מצב הדברים האבסורדי הזה הוא זה שמקשה על ישראל מאוד לקבל את ההחלטה שנראית מתבקשת, ולא לשתף פעולה עם הליך שעצם קיומו הוא אנטישמיות ישנה וטובה בכסות פוסט קולוניאליסטית. אפשר לדון רבות בשאלה אם ראוי היה לשתף פעולה עם הליך נבזי ומוטה שכזה, אך כעת נראה ששאלה כבר אינה רלוונטית – מדינת ישראל החליטה להתייצב בהליך ולהגן על עמדתה.
מרגע שהוחלט לשחק את המשחק, הבחירה באהרן ברק להצטרף לשופטי ההרכב כדי לנסות להטות את התוצאה כך שתהיה פחות אנטי ישראלית – מתבקשת. ברק הוא הרבה מעבר לעוד כוכב משפטי. בעולם המשפטי הוא נערץ ממש, ובעולם המשפט הפרוגרסיבי הוא קרוב לאליל מודרני. אם יש ישראלי אחד שיכול לגרום לשופטים המערביים הפרוגרסיבים ב-ICJ לפחות להקשיב לישראל הוא האיש.
ברק הוא ניצול שואה, ציוני, וניתן להניח שבמסגרת התפקיד אותו יבצע בהאג הוא יגן על ישראל בכל כוחו. אך בחירתו של ברק רחוקה מאוד מלהצדיק בדיעבד את מורשתו המשפטית של ברק כשופט ונשיא בית המשפט העליון. מאידך, פרויקט החיים של ברק היה להכפיף את רשויות השלטון האחרות לבית המשפט העליון ביותר ויותר נושאים, תוך שבית המשפט העליון מנסה להשליט על מדינת ישראל מלמעלה את אותן תפיסות ממש שרואות במשפט הבין לאומי הפומבי בצורה הפרוגרסיבית על הנייר והצבועה בפועל כאופן בו מדינת ישראל צריכה להתנהל.
ברק הוא מי שכפה על מדינת ישראל את התפיסות ש"דמוקרטיה צריכה להילחם עם יד קשורה מאחורי הגב" ואמר כמתנצל ש"לא נתתי לצה"ל לנצח יותר מידי", ומשכך, וכשצריך לדבר בשפתם של מי שמאמינים באותן אמונות, ברק ממש נולד לתפקיד
אבל ההליך ב-ICJ ושליחתו של ברק לא מצדיקות את החגיגות משמאל על צדקתה ההיסטורית של תפיסתו המשפטית. ההיפך הוא הנכון. העובדה שישראל היא בעמדת הנתבעת בתביעה על רצח עם, שלושה חודשים אחרי שביצעו באזרחיה טבח היא אבסורד משפטי וביזיון מוסרי, שמראה עד כמה תפיסת המשפט הפרוגרסיבית בה מחזיק ברק איבדה את דרכה והתנתקה מיעודה המקורי בו האמין ברק, יחד עם חלקים באקדמיה ובשמאל העולמי.
עצם העובדה שישראל עומדת למשפט הזה, אותו ביזיון היסטורי בו העם היהודי הקטן צריך להגן על עצם זכותו להתגונן מאויביו, מאירה באור עגום את הפרויקט המשפטי הנאור כולו, ואת האמונה כי הרחבת תחום המשפט תסייע להגדיל בעולם את כמות הצדק. מי שהמפנה הנוכחי באקטיביזם המשפטי העולמי, וההתגוננות של ישראל מולו בכלים שלו, גורמת לו להאמין יותר באקטיביזם המשפטי, כשיטה שרצוי להרחיבה, כלומר, שפתירת עוד ועוד סוגיות (כמו הסכסוך הישראלי פלסטיני) באמצעים משפטים, לא מבין את התקופה ההיסטורית בה אנחנו נמצאים.
אהרן ברק הוא כנראה גדול המשפטנים הישראלים אי פעם, ומגדולי המשפטנים החיים בעולם. התגייסותו להגן על ישראל ב-ICJ באמצעות התפיסות של המקובלות באותו בית דין ראויה לציון, וברוח הפיוס הלאומי שאנו כל כך זקוקים לה היא גם מבורכת. אבל היא לא יכולה להסתיר את המסקנה העגומה – עצם העובדה שברק נאלץ אחרי שלושים שנות אקטיביזם שיפוטי ישראלי להגן על ישראל מפני הליך משפטי בין לאומי זדוני, בדיוק הסיטואציה ממנה נטען שסמכויות בית המשפט הרחבות מגנות עליה, מוכיחה כי האקטיביזם השיפוטי אותו קידם, כמו הפרויקט המשפטי הפרוגרסיבי כולו אליו הטיף שנים, פשט רגל. ימים בהם ברק נזקק להגן על מדינת בדיוק מהתרחיש שפרויקט חייו נועד למנוע אינם ניצחון מבחינתו, והפסד עגום לכולנו.
